לפני שבועיים בערך אחרי שפרסמתי באתר קטן בלי הרבה טרפיק קופון צנוע לצילומי בת מצווש קיבלתי טלפון. האשה רצתה לדעת עוד על ההצעה וכששאלתי אותה מאיפה היא בארץ והיא אמרה שוהם זה היה נחמד (הרי גם אני גרה בויסטיריה ליין). היא נסתה לשאול אם כדאי לה להזמין לא דרך הקופון אבל כיוון שאני בן אדם מוסרי (לעיתים) וישר (לרוב) אמרתי לה שאת ההצעה היא תקבל רק דרך הקופון. לא עברו יומיים ואני מקבלת עוד טלפון. הפעם מגבר שאמר שהטלפון שלי "התגלגל אליו" וכשהוא קרא לאישתו לרגע בטלפון השני חשדי גבר. שאלתי אותו אם המספר "התגלגל" אליו מאישתו שהתקשרה אלי וכניראה שon the spot יכולות האילתור שלו לוקות בחסר והוא הודה. הסברתי לו שוב שאני מחויבת לאתר ושדרכי הוא לא יקבל הצעה טובה כזאת. הוא די התחנן וניסה לשכנע אותי שהוא רוצה שכבר יומיים אח"כ בשבת ניסע לצילומי בוק. אמרתי ל שבשבת אני לא עושה בוקים ושבכלל אין לי זמן ושאם הוא רוצה אפשר לדחות לראשון או שני וסיימנו את השיחה.
"ה" בעלי היקר שמע את השיחה (את הצד שלי) ואמר לי (בצדק) שאולי כדאי להתקפל רק הפעם כי הכל זאת הם תושבי הליין וכדאי לי שיכירו את שרותי ביישוב. אז התקפלתי והתקשרתי ואמרתי לו שאני מוכנה בשבת, במחיר הקופון (כן, אשת עסקים אני לא!) אבל חייבים לשמור על לוח הזמנים: מ9:30 עד 12:30.
בשבת נסעתי אליהם כדי שהם יוכלו לנסוע אחרי לת"א. לקח כמה דקות אבל אז האבא, האמא, האחות הגדולה והנסיכה שמעכשיו אקרא לה "עופרה" (שם בדוי) נכנסו לאוטו. כבר אז נצפה עיקוב כשאחרי מספר דקות היא שמה לב שהיא שכחה את האיפור שלה. אמרתי לה שגם לי יש איפור אבל היה חשוב לה להשתמש באיפור שלה. הילדה יודעת מה היא רוצה וזה הסתבר לי טוב מאד בהמשך.
To make a long story a little bit shorter…. ככה הסתובבנו לנו בשבת הכי עמוסה וחמה שניראתה במחוזותינו בחורף האחרון, אני ומשפחת עופרה. הם כמובן הביאו תיק ציידה לדרך עם מים ופירות. וכשהצבעתי לכיוון השירותים באזור התחנה כשעופרה רצתה להחליף בגדים, מיד הם גם הוציעו סדין ומצאו פינה. האמא והבת הגדולה (שלא דיברה כמעט כל הטיול) החזיקו מכל צד ועופרה עם הפן, האיפור שלה, סט הבגדים, הצמידים ועגילים שהיא בחרה התארגנה מאחוריו.
ככה הסתובבתי באזור התחנה, נווה צדק והים כמו אמא אווזה כשכל המשפחה מאחורי. ועופרה? עופרה ידעה בדיוק מה היא רוצה ואיך היא רוצה אותו וגם קיבלה אותו. ואין שום בעיה, אחרי הכל כל היום הזה היה בשבילה. מדי פעם שיתפתי אותם בתמונה או 2 וכולם היו מאד מרוצים.
הזמן גלש ובאחת סיימנו. האמא הסבירה שהיא חייבת תמונה כבר היום בערב או מחר בשביל ההזמנה . אמרתי שאין בעיה. בערב כבר קיבלתי מייל שהם חייבים את התמונות כמה שיותר מהר כי הבת מיצווש בעוד פחות משבועיים והם לחוצים מאד על האלבום.
בשבת בערב ובלילה עבדתי קשה על התמונות וככה גם בראשון ובערב כבר נשבר לי הגב אבל התמונות היו מוכנות. שלחתי והסברתי שעכשיו זה בידיים שלהם.
עברו יומיים בהן קיבלתי די הרבה טלפונים מהאב. קודם לקבל כמה תמונות באיכות גבוהה שהוא יוכל להדפיס על קאפה (מזל שלא על הליקופטר כדי שגם אביבית מהאח תוכל לראות) ואח"כ כדי לדון באלבום. הוא התבלבל בין עמודים ודפים, בין הגודל שהוא (עופרה) רוצה ואחרי שהוא ניסה שוב לקפל אותי (אני לא אוריגמי!) הוא החליט סוף סוף על גודל האלבום והסכים להצעת המחיר שלי.
אחרי יומיים תמימים קיבלתי את רשימת התמונות מעופרה שדאגה גם להתכתב איתי דרך המייל של אמה. עופרה אולי מפונקת ויודעת מה היא רוצה בדיוק אבל לשון הוא לא המקצוע החזק אצלה וכאן הייתי רוצה באמת להעתיק חלק קטן מהמייל שקיבלתי ממנה: "אני ינסה להוריד כמה ואני ישלך לך מה שיצא בסוף, ואולי אני ישלך לך את התמונות מאוחר יותר שאמא שלי תגיע הביתה ונבחר ביחד ואני גם ישאל אותה על האתר והפייסבוק (לי אן בעיה אבל אני צריכה לדבר איתה)"
היא בנוסף גם ידעה בדיוק אלו תמונות היא רוצה באיזה עמוד ואיזה אפקטים היא רוצה לחלקן. כמובן שמילאתי כמעט 99.9% מבקשותיה.
כשכמעט סיימתי לעצב את האלבום ולשלוח להדפסה, התקשרתי למקום להסביר את הדחיפות שם הסבירו לי מצדם כי עקב פרסום בקופוניים שנערך ביומיים האחרונים הם מלאים בהזמנות ולא בטוח שהאלבום יהיה בידיי ביום הבת מיצווש (שבוע בדיוק מאותה השיחה). הסברתי שהמצב לחוץ והמשפחה מאד מבקשת וקיבלתי תשובה שכל המאמצים יעשו אבל אין אפשרות להבטיח.
הרמתי טלפון לאב והסברתי לו.
לא עברו חמש דקות ואני מקבלת טלפון מהאם. אני לא אפרט את כל השיחה אבל רק אספר כי היא הייתה מאד לא נעימה. היא הרימה עלי את הקול והתעקשה כי הבטחתי להם שהם יקבלו את האלבום בתאריך הזה (לא היה ולא נברא) והמשיכה בצעקות ועוד ועוד ועוד. כשאמרתי לה שלא תצעק היא התעצבה עוד יותר ואמרה לי איך אני מעזה לדבר אליה ככה...השיחה המשיכה עד שאמרתי לה שזה המצב ושתתן לי להמשיך לעבוד ולשלוח את האלבום שלא נבזבז זמן יקר.
חמש דקות אחרי זה שוב טלפון ממנה. היא שינתה קצת את הטון הסבירה שהילדה בוכה ומה אפשר לעשות. אמרתי לה שאפשר לנסוע לירושלים לבית דפוס כשהאלבום מוכן ולוותר על השליח. בינתיים שוב טלפון מהאב, הוא מתקשר מהעבודה ומספר לי גם הוא שעופרה בוכה ואם אפשר "לתת כמה לירות" כדי לזרז את האלבום. הסברתי שככה זה לא עובד.
עשר דקות אחכ" ושוב טלפון. הם מצאו מקום באינטרנט שמדפיס תוך יומיים. הסברתי שאני אצטרך לעצב מחדש את האלבום כי זאת תוכנה אחרת ואז האב התקשר וביקש גם.
מה לא עושים כדי שעופרה לא תבכה.
כשדיברתי איתו שוב אמרתי לו שקרתה אי –הבנה, לא משנה של מי אבל אנחנו בני אדם ושכנים וכמו שאישתו דיברה אלי לא דיבר אלי לקוח מעולם. הוא מצדו פחות דאג לרגשות שלי ויותר דאג שאני לא אדפוק את האלבום השני כנקמה. הסברתי לו שגם אני לא בן אדם כזה וגם השם שלי יהיה עליו וזאת העבודה והמוניטין שלי.
הורדתי את התוכנה, ישבתי שעות שוב ועיצבתי את האלבום ויום אחרי זה בצהריים שלחתי אותו להדפסה.
אין צורך לציין שתוך כדי אני כל הזמן מקבלת טלפונים מהמעסיקים החדשים שלי (או יותר נכון המעסיק) "אבא של עופרה" לקבל תמונת מצב.
באותו יום כשהאלבום נשלח (חמישי) כתבתי לבוס שאני רוצה להסדיר את התשלום באותו היום. הוא רצה לבוא אחר הצהריים וכשאמרתי שאני אהיה רק בערב הוא טען שהוא בארוע ושהוא יגיע מחר. אמרתי לו שמחר אני לא בבית ושיגיע אחרי הארוע. ב23:00 (הכרחתי את "ה" לחכות איתי כמובן) הוא הגיע מהארוע של פועלי הבניין שבו הוא היה או מאיזה טבח בעזה ודרש לראות את האלבום במחשב. הראתי לו (הוא לא היה כ"כ מרוצה אבל "דה"). הוא נתן לי חלק מהכסף במזומן וכששאלתי אותו מה עם השאר הוא אמר "יגיע יחד עם האלבומים". נו שויין!
האלבום הגיע יומיים אח"כ וגם הוא. שוב הסתכל על המוצר המוגמר וירק איזו הערה על האיכות. הסברתי שהם דרשו שאשתמש בתוכנה הזאת. הוא הוציא סטפה של מזומנים וזרק לי על השולחן את מה שהוא היה חייב. נתתי לו קבלה עליה הוא הסתכל כמו רופא שמרים צילום רנטגן למצוא גידול. לקח את האלבום והלך.
אני הייתי בטלפונים עם המקום הראשון כי רציתי כ"כ לשים את המשפחה הזאת מאחורי וידעתי שרק כשהם יקבלו את האלבום השני יהיה לסיפור הזה סוף (גם לכם קשה אה? כל הכבוד למי שהגיע עד לכאן "ח"ח")
לבסוף קיבלתי הודעה שהאלבום מוכן וניתן יהיה לאסוף אותו ביום הבת מיצווש בבוקר מירושלים. שלחתי הודעה לאב שאם הוא רוצה הוא יכול לקפוץ לשם בבוקר או שאני אדאג שהוא יגיע עד סוף השבוע.
הוא התקשר וביקש את הכתובת המדוייקת ואמר שמחר הוא יקפוץ לשם. ליבי נתן דילוג קטן.....וחשבתי שנגמר הסיפור. ואז עשיתי שוב טעות ושאלתי אם עופרה אהבה את האלבום. הוא גימגם שלא ונתן איזו סיבה לא ברורה על איזו תמונה אחת שלא הגדלתי. אמרתי לו שאת כל התמונות שהיא ביקשה הגדלתי ואין לי מושג על מה היא מדברת. הוא שאל אם גם באלבום השני זה אותו הדבר ואמרתי שהעימוד של התמונות מאד דומה.
נו מה לעשות – עשיתי טעות וניסיתי לדוג איזו שהיא מחמאה - שילמתי.
למחרת בבוקר קיבלתי מייל מאמא של עופרה שלמרות שהיא נתנה את הסכמתה ממקודם התחרטה וכתבה לי " שלום איה, אבקש לא לעלות תמונות של XXX לשום אתר או פייסבוק"
ואז בסביבות 10:00 טלפון מהאב שהוא בבית הדפוס והם לא מוצאים את האלבום. הרגשתי כאילו מישהו משחק איתי שם למעלה (בירושלים למעלה...). אמרתי לו שלא יכול להיות וזה חייב להיות שם (מה עוד יכולתי להגיד) ותודה לאל (למעלה) שאחרי חצי שנייה הוא אמר לי שהם מצאו את האלבום.
זהו. אתמול בערב הייתה הבת מיצווש ואני יכולתי לחתום את הסיפור.
אז נכון שעד היום לשימחתי עבדתי עם אנשים נחמדים ולמרות שלמדתי כמה שיעורים בדרך, הלימוד לא היה כואב. הפעם קיבלתי קורס מזורז והבנתי שבאמת. זה סופו של כל בלון.
