יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

פעם שלישית גלידה


מאז שאני אמא אני כמעט ולא יוצאת לרקוד, רק בחתונות אתם כבר בטח יודעים. ואם אתם קוראים את הבלוג אתם בטח יודעים שהחתונה האחרונה לא הייתה בדיוק מה שציפיתי.

אז כש"ש" סיפרה לי שיש מסיבת דיסקו במועדון הבלוק לפני יותר מ3 שבועות החלטתי שזהו. אם ההר לא בא למוחמד, פאטמה הולכת לרקוד בוגי.

חיפשתי אוטפיט מתאים שאפילו הביגיז יאשרו , השארתי את הבעל לשחק באקס בוק 360 עד הבוקר עם חברים ונסעתי ל"ש" להתארגן. אח"כ "ט" הצטרפה ואחרי שהתאפרנו ועישנו משהו לא הכי חוקי יצאנו לדרך.

הגענו לשם בסביבות 24:00 והיינו ראשונות. למרות שניסו להסתחבק עם המאבטחים הם הסבירו שלפני 24:30 אין מצב שהמועדון יפתח. אז קנינו שתייה והתיישבנו בכניסה.

מול המועדון יש חניון פתוח וחבורות צעירים השתכרו ועשו רעש. ככה זה, כשאני הייתי בגילם יצאנו לרוקסן, היום יוצאים לחניונים.

כשסוף סוף פתחו את הדלתות היינו הראשונות. לי לא היה איכפת. אני באתי לרקוד לא לעשות חברים.

המוזיקה הייתה תפורה עלי כמו כפפה. שנות השבעים בעיקר, קצת שמונים ובעיקר המון קצב.

בהמשך הצטרפו עוד חברות ועוד בערך 500 הומואים ולסביות.

חוץ מאיתנו, ילד בן 22 שחשב שהוא דני זוקו והתחיל (די בהצלחה) עם "ש", חבר שלו שנימצא בעיצומו של חוג קצינים, זוג שלפי איך שהם החליטו להתלבש למאורע נראו כאילו מהמסיבה הם יוצאים לטרק בהימליה ויהלי סובול (הזוי?!) ואשתו היינו כנראה הסטרייטים היחידים במקום.

הומואים יודעים לרקוד דיסקו ולהתלבש. לסביות, (ואני מנסה לא להכליל אבל סטטיסטית ככה זה היה ניראה) לא.

רקדנו שעות וכל כך נהניתי. "ר" חיפשה מישהו לתת לו את שארית הג'ו שלא היינו מסוגלות כבר לעשן והיחידה שהיא מצאה הייתה לסבית במצב רוח מאד טוב. היא הדביקה לה נשיקה (בלחי!) ולא יכלה לפסיק להגיד איזו מלכה ומדהימה היא. כשנתקענו עם עוד בדל (ג'ו לא זורקים) "ר" ביקשה ממני להעביר אותו לחברה החדשה שלה. באתי אליה בזהירות ולפני שהעברתי אותו ביקשתי "בלי נשיקות". זה היה לה קשה אבל יצאתי מזה בשלום.

פעם אחרונה שהייתי ערה בחמש בבוקר היה כשרוני התעוררה מחלום רע.

הבעל יצא מלך וקם עם הילדים. הוא התקשר ב12:30 להעיר אותי – חלום!

אז אתם לא יכולים להאשים אותי שאחרי חוויה כ"כ חיובית ומשמחת כשראיתי ששבוע בדיוק אח"כ יש מסיבת היפ הופ בבלוק ומגיע דיג'י מפורסם מניו יורק לתקלט, החלטתי שאני חייבת ללכת.

הפעם יצאתי עם "ס" האמת היא שהיינו אמורים ללכת למסיבה בקומפורט אבל איך שהוא התגלגלנו לבית הקיץ של "א" ושכנענו אותו להצטרף אלינו. אז למרות שגם הוא היה שקוע בפרו אבולושיין, הוא התארגן ובסביבות 1:00 – 1:15 (למדתי את הלקח) הגענו לבלוק.

דיג'י מפורסם צריך שדיג'י פחות מפורסם יחמם אותו. הקהל, הפעם סטרייט ברובו היה בקיא במוזיקה ואני הרגשתי די אוטסיידרית. כל טרק זכה לתשואות רמות ואני פשוט זרמתי. זאת לא היתה החוויה משבוע שעבר אבל נתתי צאנסה. ב2:15 כשדיג'י ספינה (זה השם שלו אין שום קשר לתחבורה ימית) סוף סוף עלה וכולם בקהל נכנסו לאקסטזה והתחילו לדפוק צילומים, אנחנו דעכנו לאיטנו ואחרי טרק אחד שלו הלכנו הביתה.

נכון, התאכזבתי אבל אחרי שתי יציאות רצופות בימי שיש בלילה התחלתי להרגיש שוב בת 18.

עכשיו מגיעים לחלק הממש פתטי.

בשישי אחרון שוב הייתה מסיבה בבלוק. מסיבה עם איזה דיג'י מברלין שעושה מוזיקת טכנו והאוס.

אני לא אוהבת את המוזיקה הזאת וכבר חשבתי לוותר וגם התוכנית שלנו להשכיב את הילדים אצל ההורים של הבעל התבטלה כי הם היו שפוכים כבר בבית, אבל איך שהוא דיברתי עם "ש" והיא הצליחה לדרבן אותי אז לקחתי איתי את גיסתי (אשתו של אח שלה הבעל ) ונסענו ל"ש". שוב, התאפרנו, עישנו וחכינו ל"ט".

חיכנו עד ממש מאוחר והלכנו לאסוף את "ר" והגענו למקום ב אחת וחצי בלילה!

הפעם כבר היו מלא אנשים בכניסה.

מסתבר שקהל המעריצים הפעם כלל מלא אנשים שזקוקים נואשות לתספורת.

האופנה של שיער ארוך נעלמה בסוף שנות ה90 ומסיבה טובה. הצורך זה של גברים להיאחז בעזרת קוקו יבש ולא מטופח בשאריות נעוריהם הוא במילה אחת – מיותר.

כבר כשהגענו הבנתי שיש פה כרוניקה של טעות ידועה מראש. אני לא מבדילה בין טרקים של טכנו (כמו מגודלי השיער למיניהם) וכל ה"מוזיקה" הזאת נשמעת כמו "לחן?" אחד ארוך ומונוטוני. אז קפצתי כמה דקות וכשהתכוונתי להתיישב פתאום משום מקום הבעל ואח שלו שהגיע לביקור מהגלות הגיעו בהפתעה.

אני חושבת שזה די היה המאורע המשמח היחיד בלילה הדי אומלל הזה מבחינתי.

כולם מסביבי קיפצצו ונהנו ואני פשוט התיישבתי ליד מגדל הרמקולים וזזתי בלית ברירה יחד עם הרצפה לתיפוף הבאסים. בשלוש וחצי הצלחתי לשכנע את הבעל שנישבר לי סופית.

אני חייבת להוסיף שהבעל יצא מלך ונתן לי לישון כשהוא לוקח את הילדים בבוקר (אחרי פחות מ4 שעות שינה) לספארי. כשהתעוררתי ב11:30 והתקשרתי לשאול אותו איפה הם נמצאים, הוא אמר שהם בדיוק בין הפילים לתנינים.

בכל אופן לעניינינו. שישי הזה אני נשארת בבית לראות פרקים מהאוס (אפילו שיש מסיבה של ליידי גגא ופופ בבלוק....)

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

עלילות איה והבעל בברצלונה


טוב, אז לכבוד יום הולדתי בעלי החליט שניסע לברצלונה ואם כבר נוסעים אז כדאי שזה יהיה בתאריך בו מתקיים משחק כדורגל (אם אני כבר חוגגת יומהולדת אז למה לא לחגוג בדרך החביבה עלי NOT)

הקיצר, אחרי שארגנתי את כל הטיול והלוגיסטיקה מצאנו את עצמנו נטולי ספיחים טסים בטורקיש ארליינס בקונקשיין לברצלונה. To make a very long story less long

יום שישי:

שדה תעופה נתב"ג לפני הטיסה, מייק אפ, שוקולדים ואקס בוקס 360 יושבים ומחכים לטיסה לטורקיה שמאחרת בשעה.

טורקיה, נחיתה וריצה (כן אני, ריצה, מחנק, קוצר נשימה) עולים על טיסה לברצלונה עם תקווה קלושה שהמזוודה הספיקה לרוץ גם.

ברצלונה – המזוודה הגיעה (מסקנה – מזוודות רצות מהר)

מונית ותובנה - ספרדים לא מדברים אנגלית.

מגיעים לרובע הגוטי ומחכים לבעלי המלון דירות לבוא לקחת אותנו.

הם פיליפינים ומדברים אנגלית (בדיעבד היחידים שניהלו איתנו שיחה באנגלית בכל הטיול)

מגיעים למלון מתארגנים ויוצאים לחפש טאפסים – הכרות ראשונה עם מאות אלפי רגלי החזיר המיושנות שתלויות בכל מקום בעיר – תובנה: טעים!

מוצאים אוכלים, מלון ........בוקר

יום שבת: קר

אמרו לנו לקחת את אוטובוס התיירים - אמרו אז לקחנו. האמת שזה סידור מעולה. לאוטובוס יש שני מסלולים שביחד די עוברים על כל האטרקציות בעיר. בכל אטרקציה אפשר לרדת ולעלות על אוטובוס אחר שמגיע בערך כל 10 דקות , או להישאר ולראות מלמעלה (גג פתוח קור כלבים) ולעשות וי וירטואלי (כמו שאני אוהבת)

היינו צריכים להגיע לאיצטדיון כדי לקנות כרטיס למשחק בערב אז לקחתנו את המסלול האדום (תובנה – לנסות להבין את מערכת הסאבווי יותר מהר פעם הבאה)

עברנו, איצטדיון אולימפי, וכל מיני מבנים אחרים , הר יהודים (כן יש הר של יהודים ואין מספיק בדיחות שואה שאפשר לספר עליו) ואחרי שעה וחצי בערך מגיעים לאצטדיון של ברצלונה.

4 תורים. 2 למוזיאון (????) ו2 לכרטיסים למשחק בערב.

אנחנו עומדים בתור הארוך ביותר.

אחרי שעה יש כרטיסים.

אוטובוס מסלול אדום ממשיכים.

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אטרקציה – SHOPPING CENTER!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

עוצרים – H&M עוצרים – קונים, חנות ספורט – עוצרים קונים.

אוטובוס מסלול אדום ממשיכים.

כנראה אכלנו (לא זוכרת)

לה רמבלה – הרחוב המרכזי – קונים צעיפים וכובעי צמר למשחק

מלון, מתארגנים והופה לכיוון הסאבווי . הבעל אומר לחפש אנשים שהולכים למשחק. מתחברים לחבורת צעירים מאד נחמדים שלא מדברים אנגלית. בגלל שהם לא יודעים להסביר לנו איך משתמשים במכונות הכרטיסים לרכבת, הם קונים לנו כרטיס (שווה!) ומסבירים בקטלונית מתקדמת להיצמד אליהם.

אחד מהם מצליח ב 3 מלים להגיד I LIVE ..... והבעל מסביר לי בהתרגשות – "הוא חי בשביל המשחקים והקבוצה". מגיעים לתחנה והם מסמנים לנו ללכת אחריהם אנחנו לא עוזבים אותם (ואת מאות האחרים שהולכים באותו כיוון). פתאום הם נעצרים – מסמנים על בניין ו"אומרים" לנו להמשיך עם הקהל קדימה – מסתבר ש I LIVEזה בדיוק מה שזה – הם גרים שם.

איצטדיון ברצלונה – מקום ל80,000 צופים. 99% מהם מגיעים למשחק. יש לנו אחלה מיקום, חוץ מהמקלל מאחורינו אבל לפחות הוא יצר "אווירה" – תובנה – אין מספיק אווירה במשחקים בברצלונה, אנשים מתורבתים מדי (אפילו שהם ספרדים)

אם אני צריכה לתאר את המשחק במילה אחת אני לא צריכה לחשוב יותר משניה – "קר"

הצעיף, הפליז, כובע הצמר עם הפונפון והמעיל לא עזרו – היה קר.

ברצלונה משחקים נגד מיורקה. למיורקה יש שוער ישראלי – רוב המשחק אני פשוט מרחמת עליו.

ברצלונה מנצחים. 5 דקות לפני הסוף אנחנו יוצאים בתקווה להפשיר ולברוח בזמן.

לא חשבנו על זה לבד. מצליחים להגיע לסאבווי. קונים כרטיסים לבד, מגיעים למלון. מפשירים.

יום ראשון: קר יותר

תובנה – יום ראשון חייבים לטייל. (חנויות סגורות).

אוטובוס תיירים – מסלול ירוק.

חוף ים, מגדל שניראה כמו ביצה שחורה או שפשוט ניקרא לילד בשמו – זין שחור ענק (שם יושבת חברת המים של העיר), כנסיית הסגרדה פמיליה של גאודי (מבחוץ), פארק גואל, (יורדים) ואז ממשיכים באוטובוס – מחפשים קולנוע – בא לי סרט.

המדריך באוטובוס מסביר שבבתי קולנוע מראים סרטים מדובבים ומוצא לנו אחד שמקרין באנגלית! מחפשים אותו שעה.

מוצאים – הוא סגור.

חוזרים למלון.

נחים, מתארגנים, חוזרים לקולנוע (הרגליים הורגות אותי). רואים את הסרט ג'ולי וג'וליה עושה חשק לאוכל צרפתי. יוצאים מהסרט וחושבים לדפוק את המערכת ולחכות שעוד אחד יתחיל. שומר ספרדי שואל אותנו אם יש לנו כרטיסים. ממלמלים באנגלית ובורחים עם הזנב בין הרגליים.

אוכלים טאפסים – טעים!

יום שני: (יומהולדת) יום קניות!

המלצה מהארץ ללכת ל"לה רוקה וילג'" מעין עמי ותמי של חנויות מותגים ב60% הנחה.

הוראות על הברושור – רכבת עד לאן שהוא ומשם אוטובוס או מונית.

מחפשים שעה את תחנת הרכבת (שעה!) שואלים 4 ספרדים כל אחד עם תשבה אחרת בסוף מגיעים לתחנת מטרו שבה יש גם את תחנת הרכבת. עומדים בתור הלא נכון.

קונים כרטיס.

עולים על הרכבת ונוסעים. בברושור כתוב בערך 30 דקות. אחרי 45 דקות מתחילים לדאוג. שואלים מישהו שמראה עם היד על הכיוון השני. פספסנו את התחנה.

יורדים באמצע שום מקום.

לוקחים מונית מאמצע שום מקום שמסתבר מאד קרוב ל"כפר".

Outlet של קמפר. קונה מגפיים יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שאר החנויות לא מדברות אלי אבל מאתיים מטר משם קלטתי חנות outlet של מנגו.

הבעל יושב ואני זורקת לידו סמרטוטים.

מסתערת. מודדת, מודדת ,מודדת, מודדת, מודדת, מודדת, מודדת קונה!

Outlet של נייק. לא מעניין.

ערב, רעב, שקיות כבדות, תחנת אוטובוס, יש לי פיפי.

בשנייה האחרונה לפני שמתייאשים ולוקחים מונית מגיע האוטובוס.

תובנה – טעות

האוטובוס עושה סיבוב של שעה. מגיעים לתחנה.

מהתחנה בברצלונה לוקחים סאבווי. קונים לאיתמר חליפה של מסי ברמבלה. מלון.

מתארגנים בבגדים חדשים ממנגו ובגדים ישנים של הבעל.

מסעדה – טעים.

יום שלישי: יום החזרה הביתה

צריך להספיק לשוק האוכל לקנות אנשובי לאמא שלי.

מגיעים – שוק מדהים. קונים לי קופסת פירות ולבעל שיפוד נקניק ומיץ.

צריך להספיק: גרביים, בגדים לילדים, קצת מתנות, וסוכריות לרוני

סיבוב קניות – פעם ראשונה שהבעל מתחיל לקטר – מתעלמת.

מסתובבים ברובע הגוטי. הבעל מסתפר. H&M גרביים. C&A בגדים לילדים ומתנות.

חוזרים לקחת את המזוודות ומונית לשדה.

איסטנבול. הרבה אנשים מוזרים ערומים רק עם מגבות לבנות לגופם וסנדלים תנכיות מסתובבים בשדה.

נכנסים למטוס. שני דוסים מאחורי. אחד מהם קצת שתוי צועק ומדבר בלי הפסקה.

פותחת עליו פה.

לא עוזר.

נחיתה,

כפיים.

שתיים בלילה.

מונית הביתה. איתמר מתעורר. רוני מתעוררת.

נרדמים איתם בסביבות 5.

7 יוצאת לעבודה.

תובנה – יום אחרי טיול לוקחים חופש!

רביעי עד שישי:

כביסות


יום שני, 2 בנובמבר 2009

Jungle boogie

פעם הייתי יוצאת לדיסקוטקים.

היינו יוצאים בחברה לכל מיני מועדונים בת"א בשביל לרקוד. לא בשתיים בלילה אלא ב11.

אח"כ, התחלתי ללכת למסיבות סגורות של חברים של חברים של חברים.

משום מה, כל המועדונים היום מתחילים להתמלא בשתיים בלילה וזה גם או בערסים או בילדים או בחיילים או בכל מני ווירדוס.

אז היום בשביל לרקוד אני צריכה ללכת לחתונה.

יום חמישי הלכתי לאחת כזאת של חבר לעבודה.

חשבתי שנכון, אני יוצאת כשיש סערה בחוץ, נתקעת בפקקים, חונה באמצע רחבת כורכר ומטביעה את העקבים של סנדלי הניין ווסט שלי בבוץ , פוגשת כל מיני אנשים שאני מנסה להתחמק מהם בעבודה וצריכה להתחכך בכל מיני אנשים שאני לא מכירה, אבל לפחות אני ארקוד!

Little did I know….

מסתבר שהחתן מגיע מרקע דתי והכלה מצרפתי (את זה ידעתי) קומבינציה קטלנית.

אחרי חופה ארוכה מאד (שאני חייבת להתוודות – ביליתי את כולה החוץ מעשנת ורועדת מקור), התחיל סשן של ריקודי עם דוסיים. הדתיים מאד אוהבים לרקוד ומאד שמחים כשהם עושים זאת. אולי בגלל שאלו ריקודי בנים וכל הנשים יושבות ליד השולחן ויורדות על כבד קצוץ.

בזמן האוכל, באמצע הרחבה ניגן כנר (לא עלה על הגג לצערי) ולאורך כל הערב פעלה להקה בשם הקליט - עפיפון.

הזמרת (המאד מוכשרת) הייתה עטופה בשמלה מאופנת אלנבי 98, אדומה עם גב חשוף.

הדיג'יי שליווה אותה חווה מה שניקרא bad hair day ועל ראשו התנוססה מעין קסדה שמנונית.

מלבד הזמרת היה גם זמר – גבר אפריקני אמריקני עם קול של טום גונס ורפרטואר עשיר הכולל את שיר הארוחה מביטלגוס. השיר האמת מעולה אבל בדיוק אז הוא החליט להעלות את הזוג המאושר על הבמה ולעשות איתם קצת קריוקי...

רק ממש לקראת סוף הערב העפיפונים פינו את הבמה לדיג'יי המאותגר שיערית ומסתבר שגם מאותגר דיג'ייאית...הוא התחיל על שירים שמחים אבל משום מה החליט כל הזמן לקטוע אותם ממש בהתחלה וליישם את מה שלמד בקורס (או שעוד לא למד) כך שבאמצע קפיצה וענטוז ישבן פתאום נאלצנו לעצור ולנסות להבין מה בדיוק קרה לשיר.

בלי ציניות...אני בטוחה שהחתן והכלה מאד נהנו וכך גם רבים מהאורחים האחרים. ואם חס וחלילה יצא לאחד מהם לקרוא את הפוסט הזה אני מתנצלת על המירמור ומאחלת לכם חיים מאושרים והרבה ילדים.

אבל, אני רק רציתי לרקוד.

נ.ב:

אם במקרה יצא לחתן לקרוא - לקחת בבקשה ברוח טובה והמון מזל טוב