פעם הייתי יוצאת לדיסקוטקים.
היינו יוצאים בחברה לכל מיני מועדונים בת"א בשביל לרקוד. לא בשתיים בלילה אלא ב11.
אח"כ, התחלתי ללכת למסיבות סגורות של חברים של חברים של חברים.
משום מה, כל המועדונים היום מתחילים להתמלא בשתיים בלילה וזה גם או בערסים או בילדים או בחיילים או בכל מני ווירדוס.
אז היום בשביל לרקוד אני צריכה ללכת לחתונה.
יום חמישי הלכתי לאחת כזאת של חבר לעבודה.
חשבתי שנכון, אני יוצאת כשיש סערה בחוץ, נתקעת בפקקים, חונה באמצע רחבת כורכר ומטביעה את העקבים של סנדלי הניין ווסט שלי בבוץ , פוגשת כל מיני אנשים שאני מנסה להתחמק מהם בעבודה וצריכה להתחכך בכל מיני אנשים שאני לא מכירה, אבל לפחות אני ארקוד!
Little did I know….
מסתבר שהחתן מגיע מרקע דתי והכלה מצרפתי (את זה ידעתי) קומבינציה קטלנית.
אחרי חופה ארוכה מאד (שאני חייבת להתוודות – ביליתי את כולה החוץ מעשנת ורועדת מקור), התחיל סשן של ריקודי עם דוסיים. הדתיים מאד אוהבים לרקוד ומאד שמחים כשהם עושים זאת. אולי בגלל שאלו ריקודי בנים וכל הנשים יושבות ליד השולחן ויורדות על כבד קצוץ.
בזמן האוכל, באמצע הרחבה ניגן כנר (לא עלה על הגג לצערי) ולאורך כל הערב פעלה להקה בשם הקליט - עפיפון.
הזמרת (המאד מוכשרת) הייתה עטופה בשמלה מאופנת אלנבי 98, אדומה עם גב חשוף.
הדיג'יי שליווה אותה חווה מה שניקרא bad hair day ועל ראשו התנוססה מעין קסדה שמנונית.
מלבד הזמרת היה גם זמר – גבר אפריקני אמריקני עם קול של טום גונס ורפרטואר עשיר הכולל את שיר הארוחה מביטלגוס. השיר האמת מעולה אבל בדיוק אז הוא החליט להעלות את הזוג המאושר על הבמה ולעשות איתם קצת קריוקי...
רק ממש לקראת סוף הערב העפיפונים פינו את הבמה לדיג'יי המאותגר שיערית ומסתבר שגם מאותגר דיג'ייאית...הוא התחיל על שירים שמחים אבל משום מה החליט כל הזמן לקטוע אותם ממש בהתחלה וליישם את מה שלמד בקורס (או שעוד לא למד) כך שבאמצע קפיצה וענטוז ישבן פתאום נאלצנו לעצור ולנסות להבין מה בדיוק קרה לשיר.
בלי ציניות...אני בטוחה שהחתן והכלה מאד נהנו וכך גם רבים מהאורחים האחרים. ואם חס וחלילה יצא לאחד מהם לקרוא את הפוסט הזה אני מתנצלת על המירמור ומאחלת לכם חיים מאושרים והרבה ילדים.
אבל, אני רק רציתי לרקוד.
נ.ב:
אם במקרה יצא לחתן לקרוא - לקחת בבקשה ברוח טובה והמון מזל טוב
אוי הרגת אותי מצחוק... הייתי מתה להיות איתכם שם
השבמחק