באמת עברה חצי שנה מאז הפוסט האחרון ואיתמר אוטוטו בן 6 וחצי ואני אוטוטו בת 37.
אז אני יכולה לעשות סיקור היסטורי של ששת החודשים האחרונים, ותאמינו לי שהם היו די מעניינים. אבל לא בהסטוריה עסקינן כי אם בהווה.
אז מה קורה עכשיו.
כמו שרוב חברי יודעים אני בסטטוס "מובטלת". אחרי קיצוצים בעבודה, אחרי 5 שנים אני מה שניקרא Redundant”"
בעברית אפשר לומר שאני "מיותרת".
הייתי יכולה להעלב, להפגע לבכות ולהכנס למרה שחורה. במקום זאת בחרתי לקחת את הפיצויים שמגיעים לי אחרי 5 שנים, להגיד היו שלום ותודה על הדגים ולהתחיל לעשות מה שאני באמת אוהבת - לראות טלוויזיה.
אם מישהו היה משלם לי על הסדרות שאני מורידה ורואה באדיקות ובהנאה אני חושבת שהייתי ממשיכה לעשות את זה עד הפנסיה.
אני לא יודעת להסביר למה אני כל כך אוהבת לראות טלוויזיה. למה כל כך קל לי להשאב לבית חולים מאוכלס במנתחים כוסים שבין רומן אחד עם השני מצליחים לרפא גידול במוח עם עצם מרגל של פרה. איך אני מרותקת אחרי רוצח אוטיסטי שחמש דקות לפני זה ראיתי אותו חונט גופה עם השותף ההיספני שלו ועשר דקות אחרי זה מניילן חדר ,מחכה לקורבן הבא. למה אני מסוגלת לצחוק בקול רם מעקרת בית , אמא ל5 ילדים, שמשחקת פוקר עם עוד4 חברות שמצליחות לבכות, לצחוק ולצעוק בלי להניד שריר אחד בפנים. למצוא את עצמי מזילה דמעה מגיי נחמד עם אף סולד מדי וקול גבוה מדי שיושב לצד מיטת חוליו של אביו שהוא נחמד מדי וברקע בחורה עם פה גדול מדי שרה שיר מיינטל. לעקוב במשך 5 עונות אחרי צמד אחים שמצליחים לחסל שדים ומפלצות, להתחיל את האפוקליפסה ולסיים אותה ולהודות בפניכם שאחד מהם עדיין לפעמיים גורם לי לפרפור בלב(כמו שג'סטין ביבר גורם לילדה בת 12). לראות איך סוכנת אף בי אי שניראת כמו דוגמנית ,מצליחה יחד עם פרסי מדוסון קריק ואביו הנירוטי לפעור קרעים ולעבור בין עולמות מקבילים (זה באמת נישמע דבלי when you put it that way) . להבין איך שי גולדן מעריץ את ג'ינוארי ג'ונס כי אני מתרגשת לראות את ג'ון האם מחליף בחורות כל פרק ושולף אסטרטגיות פרסום מהמותן. לראות דוגמנית wannabe עם רקע חרדי, בעלת חזון שלא היה מבייש את הרצל, מדגמנת לצד לסבית דרומית מכוערת עם שיער צבוע חלודה ובתמונה הסופית שתיהן ניראות כמו הבחורות הכי יפות בעולם!
וכן, אני יכולה להמשיך.
אז יכול להיות שזאת סוג של הפרעה או בריחה מהמציאות או שקיעה בדכאוןאו שפשוט אני אוהבת לראות טלוויזיה.
אבל אני ריאלית. אני לא יכולה להמשיך לראות טלוויזיה לנצח. מתי שהוא אני אאלץ לכבות את המסך ולצאת לעבוד. אבל עד אז אני יכולה להשען על הספה, לשתות קפה ולהמשיך להשאב לחיים אחרים של דמויות דמיוניות ולהיות מיותרת בשקט.
למרות שאני נמצאת איתו יום יום עדיין קשה לי לעכל את זה. התינוק הג'ינג'י שלי היום בן 6. הוא יצא ממני והוא כל כך שונה ממני. הוא אנרגטי, אופטימי ואוהב, חבקן ונשקן שחבל על הזמן. לא שומר כלום בבטן. Wears his heart on his sleeve תחרותי בטרוף (טוב אולי יש בי טיפונת מזה), חברותי ומנהיג . לא יודע מה זה דחיית סיפוקים בשיט (זה גם לצערי זורם לי בדם), חכם מאד! קולט כל מה שאומרים לו – ספוג! , מוכשר בציור, בדרמה וכמובן בכדורגל! יש לו דמיון יפייפה ורחב. הוא נדיב וסלחן, אח גדול רגיש ודואג (טוב – לא 100% אבל ב90% מהזמן זה בטוח!) הוא מצחיק עם חוש הומור מפותח הרבה יותר משנותיו ומבין מתי אמא שלו צינית (כן אמא שלו צינית לפעמיים ), הוא יודע בעל פה כמעט את כל הלהיטים של גזוז ודי הרבה להיטים של כוורת (ואת כל השירים מפסטיגלי השנים האחרונות). הוא רוצה להיות ספיידרמן בישראל כשהוא יהיה גדול אבל גם לשחק בברצלונה, כל הילדים בגן קוראים לו מסי אבל הוא מאד אוהב גם את רונלדו. בתעודת זהות שהוא הכין בגן הוא כתב ליד "נולדתי ב:" "ארגנטינה". הוא רוצה לטוס לברצלונה כי "אנחנו לא לוקחים אותו לשום מקום חוץ מניו יורק", הוא רוצה להתחתן עם גאיה אבל להיות חבר של מיקה (כן את היציאה הזאת הוא אמר כשהוא עוד לא היה בן 4 ועדיין שומר אמונים לשתי הבנות האלו). יש לו ארון תחפושות שלא היה מבייש שום קבוצת תאטרון וכשהוא מתחפש הוא לוקח על עצמו את הדמות בצורה מושלמת! הוא מטפס על קירות, יש לו 30 חליפות כדורגל ומלא בגדים שהוא בחיים לא ילבש. הוא אוהב אדידס ונייק ובכלל מאד "מותגיסט" (איפה טעינו פה?), הוא מת על סיפורים ב"כאילו" שאבא מספר לו אבל גם אוהב שמקריאים לו ספרים. הוא תמיד מבקש "קינוח גדול" אחרי ארוחת ערב (וצהרים ובכלל) אבל גם מסתפק ב"3 מנטוס" אם אין ברירה. יש לו עדת מעריצות ומעריצים בגן וכשאני אוספת אותו הוא שואל "מה התוכניות היום?" הוא צריך לדעת כל לילה על מה לחלום ולתת נשיקה וחיבוק 3 פעמים ולשתות מים ובכלל לדחות את הקץ כמה שאפשר כי לישון מבחינתו זה פשוט בזבוז זמן. הוא יכול להשאר ער עד אחת בלילה לראות משחק של ברצלונה ואם הם יפסידו הוא יפרוץ בבכי. הדודים שלו עושים בינהם תחריות של מי הוא אוהב יותר אבל הוא פוליטיקלי קורקרט כבר שנים ונותן תמיד תשובות דיפלומטיות (תמיד הוא יעדיף את הדודות כל מקרה) הוא הסתובב ברחובות ניו יורק עם תחפושת של ספיידרמן ושיגע את האמריקאים, ובלונדון בגיל שנה הוא זרק גבינה צהובה למרחקים בארוחת הבוקר בהילטון. הוא אוהב את אמא ואבא אבל תמיד יעדיף לשחק עם חבר ובכלל... אני כל כך אוהבת אותו . אני רואה איך הוא גדל ומתבגר וכבל לא כל כך צריך אותי ואני יודעת שככה זה צריך להיות אבל זה קשה לי (פולניה?) אני מאחלת לך איתמר אהוב שלי שתישאר כמו שאתה כמה שאפשר ושפשוט תהיה תמיד מאושר. אמא
עברו מספר חודשים מאז שכתבתי לאחרונה ואני יכולה להתחיל לסקר פה את מה שקרה (די הרבה תכלס) אבל זה לא יומן מסע אז נסכם בקצרה את חג הפסח שנגמר תודה לאל.
קראתי בעיתון שכמעט 70% מהאוכלוסייה בארץ שומרים ולא אוכלים חמץ בפסח. אז זהו, שאני כן.
לפני כל פסח אני נכנסת למגננת חמץ ומתחילה לאגור פיתות ולחם בפריזר "שלא יחסר". מיותר להגיד ש90% מהכמות נשארת כמו שהיא הרבה אחרי החג.
אז מה היה לנו בחג הזה?
סדר– יחסית עבר בסדר, אין תלונות. קראנו קטעים נבחרים (פירסטקלאס) מההגדה ועברנו יחסית בזריזות לאוכל.
קטיף נוריות – חייבים לטייל לא? האמת ממש כיף בלי ציניות, ליד צומת קסטינה בשדה ענק של פרחים מדהימים, שעה וחצי של קטיף עם מספריים לילדים ושני זרים יפיפיים והרבה תמונות למזכרת – אחלה טיול.
על האש בשלוחה של יער בן שמן בשם תל חדיד – 10 דקות מהבית.חייבים לעשות על האש בפסח זאת חובה לאומית ואנחנו די עומדים בה מדי שנה. הילדים חיפשו צבים (אבא שלח אותם on a wild turtle chase), עשו לי קעקועים על הידיים והרגליים (רק שפם היה חסר לי כדי שיקבלו אותי לקרקס), שיחקו דמקה ושש בש – אפילו רוני המציאה גרסא משלה ואכלו קבבים ומלא ממתקים – היה פאנן.
יום הולדת לחברה בתל אביב – לא קשור לפסח אבל נתן לנו לילה נטול ילדים, מפגש עם חברים ואפילו יציאה למסעדה\בר תל אביבי- מעבדות לחרות!
לילה בים המלח במלון דניאל – האמת – די ג'יף. אם הייתם בקיץ במלון באילת זה די אותו סיפור.
יבש וחם (לא בהכרח רע) אבל בתי המלון מלאים במשפחות מעצבנות (אחת מהן שלי), ילדים קולניים (שניים מהם שלי) וההורים הערסים שלהם (לא אנחנו!!!!!) עד שלא ראיתם אבא יושב על שפת הבריכה ושופך תפוציפס מהשקית ישר לפה של הילד שלו , לא ראיתם יציאת מצריים באמת.
המלון בו ישנו היה מלון דניאל שאני בטוחה שהוא מלון סבבה בכל תקופה אחרת בשנה אבל בפסח המלון הוא גלאט כושר מה שאומר שלא רק לחם אין גם קטניות (יענו אורז). אז בארוחת ערב, צהריים, ובוקר, בעיקר מה שתכניסו לפה אלו תפוחי אדמה או בגרסא המתוחכמת – בטטות.
אחרי בוקר וצהרים בבריכה, עשינו יציאת מצריים ונסענו חזרה הביתה. רוני ביקשה מאבא שייספר לה את סיפור ההגדה ואיך "המן הרשע אמר לזרוק את כל הבנים", לספר על "בת פרעה – אסתר" ואיך ה"מטאטא של משה הפך לתנין". מזל שהיא יפה כל כך כי בקצב הזה קריירת דוגמנות יושבת עליה בול.
אחרי עצירה לראות גמלים, עציצים, תירס וחומוס עם פיתות נסענו ישירות הביתה.
קבבים בתנור עם חברים- האמת שזה היה אמור להיות "על האש במרפסת" אבל ברגע האחרון הבנו שניגמר הגז. זוג חברים ותיק שלא ראינו הרבה זמן באו עם הילדים לצהרים, בן בגיל של איתמר ובת כמעט בגיל של רוני. היה ממש כיף. רוני איפרה את כולם בכאילו ולא הורידה לדקה את שמלת ה"פלניקו" שהבאנו לה מברצלונה. איתמר והחבר שלו ורוב המבוגרים האחראים הרכיבו איזה רובוט מסובך בעוד אני מתעדת את הפרוצדורה ובסך בכל עבר אחר צהריים ממש מהנה.
Mate פלורנטין – אז שוב מצאתי את עצמי חוגגת את סוף החופש ואת אותו יומהולדת עם 4 רווקות תל אביביות ושולחן פול אחד.מזל שיש לנו חבר חדש באוטו בשם MIO שמסביר לי בקול ברור ותקיף איך מגיעים ממקום למקום אחרת אולי עוד הייתי מסתובבת עד היום ברחובותיה הצרים והמפותלים של שכונת פלורנטין. חניתי במערב הפרוע ברחוב אברבאנל ובאומץ לב הגעתי לבר לפגוש את הבנות.
וידוי קטן לחג: אני לא שותה אלכוהול, מה לעשות, האמת שהטעם מגעיל אותי (ברור לי שאני לא לבד בדעה הזאת) וכאב הראש והבחילה לא שווים לי את סחרחורת הראש הקלה. אז אני רק לוקחת סמים. (סתם...כמה ג'ונים פה ושם לחיזוק המערכת החיסונית). אז בדרך כלל, אם אני יוצאת עם חברות, אני בדרך כלל הכי צלולה שזה די נחמד.
שיחת הבנות הייתה מאד מעניינת. הרגשתי שאני בסצנה בסקס והעיר הגדולה אבל כולן שם היו סמנתה.
הקיצר – חברות שלי שרמוטות ואני פאקינג אמא תרזה- סייד אפקט של להיות עם אותו בחור 15 שנה.
אז הקשבתי לשיחה המאד מעניינת והלכתי לשים מטבע על שולחן הפול. קראו לי כשהגיע תורי והבחור שנגדו שיחקתי הכין אותי שזה יהיה קצר. שיחקתי אותה הבחורה הסתומה שלא יודעת בכלל לשחק (לא הכי רחוק מהאמת כשחושבים על זה) והוצמדתי לשחקן חיזוק נגד הנמלה הקטנה והחברה שלו המוזנחת שטענה כששאלתי אותי שהיא ברמה "בינונית". התחלנו את המשחק. יש מצב שבלי שחקן החיזוק שלי הייתי מגיעה הרבה יותר רחוק. הייתי ממש לא רעה, אבל הנמלה הייתה טובה והפרטנר שלי היה מעפן- הפסדתי.
שמתי עוד מטבע של 10 ₪ ליד שורת המטבעות הארוכה על השולחן וחזרתי לסמנתות.
אז ש. אמרה לי שהגיע "המלך" מהפעם הקודמת שהיינו. היה לי ברור שאני לא אשחזר את ההצלחה של הפעם הקודמתאבל המטבע היה על השולחן.
ניגשתי לראות מה עם תורי והוא אמר לי שלום- היה די ברור שהוא זוכר אותי אבל בחר להתנהג כאילו שלא ולא היה איכפת לי לשחק את המשחק.
הוא ניצח איזה אפריקאי אמריקאי אחד ואז אמרתי לו שעכשיו תורי.
בפתיחה כמעט והכנסתי כדור שהגיע עד לחור ועצר. כשהוא בחר לא להכניס אותו אמרתי לו שאם לא הייתי בחורה הוא בטוח היה הולך על המכה הזאת. הוא הסכים איתי.
אחרי עוד תור או שניים הוא נכנס לוויכוח קצר עם בחור שחשב שעכשיו בעצם תורו. אחרי כמה דקות הבחור השתכנע והמשכנו במשחק.
(האמת שהיו על השולחן שני מטבעות של 10 ₪, זה שעכשיו הגיע תורו ושלי שהיה קבור רחוק מאחור בין הרבה אחרים. אבל היה כבר מאוחר ו2 סמנתות הלכו הביתה וידעתי שאו שאני משחקת עכשיו או שהביתה.
אז בבלונדינית פשוטה טענתי שהמטבע הקרוב הוא שלי – אפילו אני כמעט האמנתי לי הם היו מאד דומים.)
ואז אחרי עוד תור נפל לו האסימון והוא אמר. "אם לא היית בחורה לא היית משחקת עכשיו כי המטבע שם לא היה שלך" – אמרתי בפרצוף הכי תמים שיש לי "אני לא יודעת על מה אתה מדבר" והמשכתי להפסיד.
אז נכון, לא שחזרתי את הניצחון מהפעם הקודמת אבל לפחות לא יצאתי ממש חומוס והכנסתי כמה כדורים.
