קופסא שחורה

באמת עברה חצי שנה מאז הפוסט האחרון ואיתמר אוטוטו בן 6 וחצי ואני אוטוטו בת 37.

אז אני יכולה לעשות סיקור היסטורי של ששת החודשים האחרונים, ותאמינו לי שהם היו די מעניינים. אבל לא בהסטוריה עסקינן כי אם בהווה.

אז מה קורה עכשיו.

כמו שרוב חברי יודעים אני בסטטוס "מובטלת". אחרי קיצוצים בעבודה, אחרי 5 שנים אני מה שניקרא Redundant”"

בעברית אפשר לומר שאני "מיותרת".

הייתי יכולה להעלב, להפגע לבכות ולהכנס למרה שחורה. במקום זאת בחרתי לקחת את הפיצויים שמגיעים לי אחרי 5 שנים, להגיד היו שלום ותודה על הדגים ולהתחיל לעשות מה שאני באמת אוהבת - לראות טלוויזיה.

אם מישהו היה משלם לי על הסדרות שאני מורידה ורואה באדיקות ובהנאה אני חושבת שהייתי ממשיכה לעשות את זה עד הפנסיה.

אני לא יודעת להסביר למה אני כל כך אוהבת לראות טלוויזיה. למה כל כך קל לי להשאב לבית חולים מאוכלס במנתחים כוסים שבין רומן אחד עם השני מצליחים לרפא גידול במוח עם עצם מרגל של פרה. איך אני מרותקת אחרי רוצח אוטיסטי שחמש דקות לפני זה ראיתי אותו חונט גופה עם השותף ההיספני שלו ועשר דקות אחרי זה מניילן חדר ,מחכה לקורבן הבא. למה אני מסוגלת לצחוק בקול רם מעקרת בית , אמא ל5 ילדים, שמשחקת פוקר עם עוד 4 חברות שמצליחות לבכות, לצחוק ולצעוק בלי להניד שריר אחד בפנים. למצוא את עצמי מזילה דמעה מגיי נחמד עם אף סולד מדי וקול גבוה מדי שיושב לצד מיטת חוליו של אביו שהוא נחמד מדי וברקע בחורה עם פה גדול מדי שרה שיר מיינטל. לעקוב במשך 5 עונות אחרי צמד אחים שמצליחים לחסל שדים ומפלצות, להתחיל את האפוקליפסה ולסיים אותה ולהודות בפניכם שאחד מהם עדיין לפעמיים גורם לי לפרפור בלב (כמו שג'סטין ביבר גורם לילדה בת 12). לראות איך סוכנת אף בי אי שניראת כמו דוגמנית ,מצליחה יחד עם פרסי מדוסון קריק ואביו הנירוטי לפעור קרעים ולעבור בין עולמות מקבילים (זה באמת נישמע דבלי when you put it that way) . להבין איך שי גולדן מעריץ את ג'ינוארי ג'ונס כי אני מתרגשת לראות את ג'ון האם מחליף בחורות כל פרק ושולף אסטרטגיות פרסום מהמותן. לראות דוגמנית wannabe עם רקע חרדי, בעלת חזון שלא היה מבייש את הרצל, מדגמנת לצד לסבית דרומית מכוערת עם שיער צבוע חלודה ובתמונה הסופית שתיהן ניראות כמו הבחורות הכי יפות בעולם!

וכן, אני יכולה להמשיך.

אז יכול להיות שזאת סוג של הפרעה או בריחה מהמציאות או שקיעה בדכאון או שפשוט אני אוהבת לראות טלוויזיה.

אבל אני ריאלית. אני לא יכולה להמשיך לראות טלוויזיה לנצח. מתי שהוא אני אאלץ לכבות את המסך ולצאת לעבוד. אבל עד אז אני יכולה להשען על הספה, לשתות קפה ולהמשיך להשאב לחיים אחרים של דמויות דמיוניות ולהיות מיותרת בשקט.