לרוני הייתה מסיבה ביום ראשון ולאיתמר בשלישי. אני מבחינתי הייתי יכולה לעשות וי על החג הזה כבר אז.
האמת היא שזה חג מעאפן.
כשהיינו ילדים כל חג הוא שווה כי יש חופש אבל כשחצינו את הקו והפכנו למבוגרים עובדים, חג בלי חופש הוא סתם טיזר.
לא מספיק שאין לי חופש, אני צריכה למצוא סידור ולאיתמר כשלרוני יש מסיבה, לרוני כשלאיתמר יש, ולשניהם ביום ראשון כששניהם היו בחופש.
למסיבה של רוני סינג'רתי את אחי שיהיה עם איתמר ולמסיבה של איתמר דאגתי לבייבסיטר לרוני.
לא אכנס לפרטים על שתי המסיבות . הבוטם ליין – תקעתי סופגניות בשתיהן.
יום חמישי לכבוד חנוכה לקחו אותנו לסרט מהעבודה בבוקר.
הזמינו את כולנו ליס פלנט. הכינו פוסטרים של כל הסרטים של טרנטינו עם פרצופים של מנהלים מהחברה וחילקו סופגניות ופופקורן (תקעתי גם וגם). הרעיון היה לראות את ממזרים חסרי כבוד של טרנטינו אבל ברגע האחרון הבינו שחצי מהסרט הוא לא באנגלית וכתוביות בעברית לא יעזרו לחברה ש90% ממנה לא דוברים את השפה אז הקרינו לנו את 2012. רק שבוע לפני זה נרדמתי בסרט הזה בבית.
סרט אסונות עם אפקטים מדהימים באורך של שעתיים וחצי ועלילה מפגרת אפילו בשבילי (ואני די רואה הכל)
יום ראשון לקחתי את רוני לעבודה
HUGE MISTAKE
למרות שארזתי לה חצי בית, שלושים בובות, יוגורט, בייגלה, תפוז, כלי מטבח, דפים טושים וכלב ורוד אחד. אחרי חצי שעה בערך כל מה שיכול היה לעניין אותה זה וופל מהמטבח.
היא באמת מתוקה אבל היא עוד מעט בת שלוש וכמעט ולא סותמת. אמרתי אתמול לבעל שאני לא יודעת איך היא מצליחה לנשום.
אז אחרי שאכלנו את היוגורט, שמנו חיתול לבובה שעשתה קקי (כניראה יש לה בעיה קשה כי היא חרבנה מלא פעמים), האכלנו את כל המחלקה בתפוז שהיא התעקשה לקלף, שיחקנו בהופ במחשב והיא תקעה איזה 5 וופלים, הבנתי שעבודה אני לא ממש אצליח לבצע.
התקפלנו והלכנו לחכות שאיתמר יסיים את "מחנה הכדורגל" שרשמתי אותו אליו לחנוכה.
בבית האבסתי את שניהם בספגטי מיום לפני, השכבתי את רוני ותקעתי את איתמר מול "מפלצות נגד חייזרים". סוף סוף הייתה לי איזה שעה וחצי של שקט. ראיתי טלוויזיה.
בערב הלכתי עם איתמר, חבר שלו ואמא שלו לפסטיגל קונג פו.
ניסיתי להסביר לחבר אנגלי מהעבודה מה זה בדיוק פסטיגל ומה שיצא לי שזה כאילו מופע לילדים שהוא בעצם תחרות שירים של שחקנים שלא יודעים לשיר.
אחרי שפעם שעברה לקח לי נצח לצאת מהחניון השנה דפקתי את המערכת וחנינו ביציאה. נכון, זה בערך 5 קילומטר ללכת עד לכניסה אבל פאק איט! – אני לא אצטרך לנסוע את זה בפקק.
לייתר בטחון גם יצאנו לפני השיר האחרון וברחנו לפני שכולם יצאו.
אם אני צריכה לסכם את הפסטיגל השנה אני יכולה להגיד שיעל בר זוהר ניראת סבבה, אייל גולן חי בסרט, מאיה בוסקילה באמת מוכשרת ואגם רוטברג יפה מאד אבל בסך הכליש שחקנים שכל הסינטסיזרים בעולם לא יהפכו אותם לזמרים.
עשיתי וי.
אתמול הלכנו להורים שלי להדלקת נרות.
אכלנו סופגניות (או "סוגפניות" כמו שרוני אומרת) ולביבות. הדלקנו את הנרות (איתמר) ושרנו שירים.
אני לא מתיימרת להיות מבקרת טלוויזיה (למרות שאני מבקרת אותה לעיתים קרובות. במיטה, בסלון...)
ואני גם לא יכולה או רוצה להתחרות עם בלוגריסטים אחרים שזאת היא ההתמחות שלהם (למשל צפניה הענק) אבל.
גם אני רואה ואוהבת לשנוא את תוכניות הריאליטי. אני עוקבת עונה שלישית אחרי הישרדות (וקצת נישבר לי הלב שאביגיל הודחה), ועכשיו מתמכרת לאיטי לאח הגדול 2 (בעצם 3 למרות שאף אחד לא מחשיב את הVIP)
אז נכון, מעיין חודדה – "רגזני"(שהבעל קורא לה "חודבה") באמת מגעילה. אני יכולה להמשיך לטנף עליה עמודים שלמים אבל די הכל כבר נאמר. אבל מעיין לא המגעילה היחידה שהכניסו לבית הפעם. היא יכולה להתחרות ולא בקלות בכמה טיפוסים אחרים למשל יוסף.
הבן אדם הוא כביכול הקלישאה של"שאנטי באנטי" . עושה יוגה, מגדל ראסטות, מדבר לפרחים ובוכה בחדר האח הגדול. כביכול, בן אדם מלא "אנרגיות חיוביות" ממש חברת חשמל. א-מ-מ-ה! משום מה הוא קיבל את המספר הרב ביותר של הצבעות נגדו.
אני לא הכי הופתעתי. הבן אדם ה"נאור" הזה. שמקבל את הטבע וכל אדם חריג ככל שיהיה. יושב ליד גואל("בר מוח"?) ההומו ומספר לו איך הוא נגעל מסתיו הטרנסוסטייט ("ביש גדא"?). הוא ממש נמצא לידה בחרדה שהיא תיגע בו או שחס וחלילה תקבל ממנו איזה רושם מוטעה שהוא מעוניין בה – איכסססססססססססססססס!
השיחה הזאת הייתה כל כך הזויה ולא נעימה (גם אם 90% מהגברים הישראלים מסכימים לכל מילה שלו) בעיקר בגלל שא. הוא מנהל אותה עם הומו וב. כי הוא, הוא נציג האהבה והסובלנות בבית.
בקיצור – יצא "לכלוכון".
הבן אדם השני שעולה לי בטיפוס מהיר ותלול על העצבים הוא ארז החרש. סליחה. ארז הלקוי שמיעה – "גנדרני".
ארז שבשבועיים הראשונים החליט להיות מדליק המשואה של לקויי השמיעה בארץ ואיפה מקום יותר טוב מאשר בתוכנית ריאליטי.
אז לכבוד התואר החדש שלו הוא התהלך שבועיים בבית עם חליפת טוקסידו ועניבת פפיון. דפק פריזורה (ואיפור?) כל יום ובעיקר הטיף לכל מי שרוצה (וכל מי שלא רוצה) על הלקות או מוגבלות כמו שסער הרגיש כנסיכה על העדשה הגדיר.
ריקוד הגריז \ מייקל ג'קסון שלו בחדר היה מביך מדי לצפיה והשיא מבחינתי הייתה התגובה שלו לריקון האוכל על ידי ההפקה.
"אח גדול לקח הכל" אמר הדרדס החירש.
הוא חזר על זה מספר פעמיים שממש קיוויתי שגרגמל יקפוץ עליו מהמקרר ויסדר לו את הלקות סופית.
לגבי אביב אני חושבת שאני יכולה למלא עמוד השמצות לא קצר יותר מזה של מעיין.
"קונדסון" המעצבן הזה, שמסתובב עם בגדים גדולים מדי וחי בסרט שהוא איזה אמן סלפסטיק חבוי צריך לקבל איזו סטירה פעם אחת ולתמיד. אולי פשוט הוא צריך להחליק על בננה ולהישאר בקומה שנה שנתיים?
ולבסוף...."בר-כח" ו"דרדסית". אחרי הסצנה הפאטתית הזאת של "אתה הכאבת לי" רציתי לקבור את עצמי מתחת לשטיח. בגישה קורבנית ומפגרת, איילה הרקדנית מציקה לסער העו"ד הרגיש ומתעצבנת שהוא אשכרה מחזיר לה. באמת ניראה לך שמישהי עוד מחכה לך בבית אחרי ריקוד החיזור המעוות שאתה ואיילה רוקדים? ועזוב את זה – מי אתה חושב יפנה אליך לעזרה משפטית? אתה לא מצליח להוציא משפט אחד מהפה בלי להכניס אליו את הכף רגל שלך באותה הזדמנות. בקיצור – "יותר עדיף" שתשתוק!
ולסיום:
מוויקפדיה: : הדרדסים הם יצורים כחוליםקטנים עם כובעיםלבנים אשר גרים בכפר קטן בלב יערבבתים צבעוניים דמויי פטריה. חייהם השקטים והטובים מופרים רק על ידי גרגמל הרשע - האח גדול!.
***אני חייבת להוסיף כמה משפטים שנכתבו בשיתוף פעולה עם הבעל:
שרה - דרדסבתא
אלירז – דרדסקזינו (דרדס מכור להימורים)
ג'י - הדרדסית השחורה \ דרדערסית
אלין – דרדסתינוקת \ דרדסאהבלה
בנצי – דרדסטורט או חתחתול
פוטנה – הערבייה – אין דרדסים ערביים יש גבול לכמה פוליטיקלי קורקט אפשר להיות!
מאז שאני אמא אני כמעט ולא יוצאת לרקוד, רק בחתונות אתם כבר בטח יודעים. ואם אתם קוראים את הבלוג אתם בטח יודעים שהחתונה האחרונה לא הייתה בדיוק מה שציפיתי.
אז כש"ש" סיפרה לי שיש מסיבת דיסקו במועדון הבלוק לפני יותר מ3 שבועות החלטתי שזהו. אם ההר לא בא למוחמד, פאטמה הולכת לרקוד בוגי.
חיפשתי אוטפיט מתאים שאפילו הביגיז יאשרו , השארתי את הבעל לשחק באקס בוק 360 עד הבוקר עם חברים ונסעתי ל"ש" להתארגן. אח"כ "ט" הצטרפה ואחרי שהתאפרנו ועישנו משהו לא הכי חוקי יצאנו לדרך.
הגענו לשם בסביבות 24:00 והיינו ראשונות. למרות שניסו להסתחבק עם המאבטחים הם הסבירו שלפני 24:30 אין מצב שהמועדון יפתח. אז קנינו שתייה והתיישבנו בכניסה.
מול המועדון יש חניון פתוח וחבורות צעירים השתכרו ועשו רעש. ככה זה, כשאני הייתי בגילם יצאנו לרוקסן, היום יוצאים לחניונים.
כשסוף סוף פתחו את הדלתות היינו הראשונות. לי לא היה איכפת. אני באתי לרקוד לא לעשות חברים.
המוזיקה הייתה תפורה עלי כמו כפפה. שנות השבעים בעיקר, קצת שמונים ובעיקר המון קצב.
בהמשך הצטרפו עוד חברות ועוד בערך 500 הומואים ולסביות.
חוץ מאיתנו, ילד בן 22 שחשב שהוא דני זוקו והתחיל(די בהצלחה) עם "ש", חבר שלו שנימצא בעיצומו של חוג קצינים, זוג שלפי איך שהם החליטו להתלבש למאורע נראו כאילו מהמסיבה הם יוצאים לטרק בהימליה ויהלי סובול (הזוי?!) ואשתו היינו כנראה הסטרייטים היחידים במקום.
הומואים יודעים לרקוד דיסקו ולהתלבש. לסביות, (ואני מנסה לא להכליל אבל סטטיסטית ככה זה היה ניראה) לא.
רקדנו שעות וכל כך נהניתי. "ר" חיפשה מישהו לתת לו את שארית הג'ו שלא היינו מסוגלות כבר לעשן והיחידה שהיא מצאה הייתה לסבית במצב רוח מאד טוב. היא הדביקה לה נשיקה (בלחי!) ולא יכלה לפסיק להגיד איזו מלכה ומדהימה היא. כשנתקענו עם עוד בדל (ג'ו לא זורקים) "ר" ביקשה ממני להעביר אותו לחברה החדשה שלה. באתי אליה בזהירות ולפני שהעברתי אותו ביקשתי "בלי נשיקות". זה היה לה קשה אבל יצאתי מזה בשלום.
פעם אחרונה שהייתי ערה בחמש בבוקר היה כשרוני התעוררה מחלום רע.
הבעל יצא מלך וקם עם הילדים. הוא התקשר ב12:30 להעיר אותי – חלום!
אז אתם לא יכולים להאשים אותי שאחרי חוויה כ"כ חיובית ומשמחת כשראיתי ששבוע בדיוק אח"כ יש מסיבת היפ הופ בבלוק ומגיע דיג'י מפורסם מניו יורק לתקלט, החלטתי שאני חייבת ללכת.
הפעם יצאתי עם "ס" האמת היא שהיינו אמורים ללכת למסיבה בקומפורט אבל איך שהוא התגלגלנו לבית הקיץ של "א" ושכנענו אותו להצטרף אלינו. אז למרות שגם הוא היה שקוע בפרו אבולושיין, הוא התארגן ובסביבות 1:00 – 1:15 (למדתי את הלקח) הגענו לבלוק.
דיג'י מפורסם צריך שדיג'י פחות מפורסם יחמם אותו. הקהל, הפעם סטרייט ברובו היה בקיא במוזיקה ואני הרגשתי די אוטסיידרית. כל טרק זכה לתשואות רמות ואני פשוט זרמתי. זאת לא היתה החוויה משבוע שעבר אבל נתתי צאנסה. ב2:15 כשדיג'י ספינה (זה השם שלו אין שום קשר לתחבורה ימית) סוף סוף עלה וכולם בקהל נכנסו לאקסטזה והתחילו לדפוק צילומים, אנחנו דעכנו לאיטנו ואחרי טרק אחד שלו הלכנו הביתה.
נכון, התאכזבתי אבל אחרי שתי יציאות רצופות בימי שיש בלילה התחלתי להרגיש שוב בת 18.
עכשיו מגיעים לחלק הממש פתטי.
בשישי אחרון שוב הייתה מסיבה בבלוק. מסיבה עם איזה דיג'י מברלין שעושה מוזיקת טכנו והאוס.
אני לא אוהבת את המוזיקה הזאת וכבר חשבתי לוותר וגם התוכנית שלנו להשכיב את הילדים אצל ההורים של הבעל התבטלה כי הם היו שפוכים כבר בבית, אבל איך שהוא דיברתי עם "ש" והיא הצליחה לדרבן אותי אז לקחתי איתי את גיסתי (אשתו של אח שלה הבעל ) ונסענו ל"ש". שוב, התאפרנו, עישנו וחכינו ל"ט".
חיכנו עד ממש מאוחר והלכנו לאסוף את "ר" והגענו למקום ב אחת וחצי בלילה!
הפעם כבר היו מלא אנשים בכניסה.
מסתבר שקהל המעריצים הפעם כלל מלא אנשים שזקוקים נואשות לתספורת.
האופנה של שיער ארוך נעלמה בסוף שנות ה90 ומסיבה טובה. הצורך זה של גברים להיאחז בעזרת קוקו יבש ולא מטופח בשאריות נעוריהם הוא במילה אחת – מיותר.
כבר כשהגענו הבנתי שיש פה כרוניקה של טעות ידועה מראש. אני לא מבדילה בין טרקים של טכנו (כמו מגודלי השיער למיניהם) וכל ה"מוזיקה" הזאת נשמעת כמו "לחן?" אחד ארוך ומונוטוני. אז קפצתי כמה דקות וכשהתכוונתי להתיישב פתאום משום מקום הבעל ואח שלו שהגיע לביקור מהגלות הגיעו בהפתעה.
אני חושבת שזה די היה המאורע המשמח היחיד בלילה הדי אומלל הזה מבחינתי.
כולם מסביבי קיפצצו ונהנו ואני פשוט התיישבתי ליד מגדל הרמקולים וזזתי בלית ברירה יחד עם הרצפה לתיפוף הבאסים. בשלוש וחצי הצלחתי לשכנע את הבעל שנישבר לי סופית.
אני חייבת להוסיף שהבעל יצא מלך ונתן לי לישון כשהוא לוקח את הילדים בבוקר (אחרי פחות מ4 שעות שינה) לספארי. כשהתעוררתי ב11:30 והתקשרתי לשאול אותו איפה הם נמצאים, הוא אמר שהם בדיוק בין הפילים לתנינים.
בכל אופן לעניינינו. שישי הזה אני נשארת בבית לראות פרקים מהאוס (אפילו שיש מסיבה של ליידי גגא ופופ בבלוק....)
טוב, אז לכבוד יום הולדתי בעלי החליט שניסע לברצלונה ואם כבר נוסעים אז כדאי שזה יהיה בתאריך בו מתקיים משחק כדורגל (אם אני כבר חוגגת יומהולדת אז למה לא לחגוג בדרך החביבה עלי NOT)
הקיצר, אחרי שארגנתי את כל הטיול והלוגיסטיקה מצאנו את עצמנו נטולי ספיחים טסים בטורקיש ארליינס בקונקשיין לברצלונה. To make a very long story less long
יום שישי:
שדה תעופה נתב"ג לפני הטיסה, מייק אפ, שוקולדים ואקס בוקס 360 יושבים ומחכים לטיסה לטורקיהשמאחרת בשעה.
טורקיה, נחיתה וריצה (כן אני, ריצה, מחנק, קוצר נשימה) עולים על טיסה לברצלונה עם תקווה קלושה שהמזוודה הספיקה לרוץ גם.
ברצלונה – המזוודה הגיעה (מסקנה – מזוודות רצות מהר)
מונית ותובנה- ספרדים לא מדברים אנגלית.
מגיעים לרובע הגוטי ומחכים לבעלי המלון דירות לבוא לקחת אותנו.
הם פיליפינים ומדברים אנגלית (בדיעבד היחידים שניהלו איתנו שיחה באנגלית בכל הטיול)
מגיעים למלון מתארגנים ויוצאים לחפש טאפסים – הכרות ראשונה עם מאות אלפי רגלי החזיר המיושנות שתלויות בכל מקום בעיר – תובנה: טעים!
מוצאים אוכלים, מלון ........בוקר
יום שבת: קר
אמרו לנו לקחת את אוטובוס התיירים- אמרו אז לקחנו. האמת שזה סידור מעולה. לאוטובוס יש שני מסלולים שביחד די עוברים על כל האטרקציות בעיר. בכל אטרקציה אפשר לרדת ולעלות על אוטובוס אחר שמגיע בערך כל 10 דקות , או להישאר ולראות מלמעלה(גג פתוח קור כלבים) ולעשות וי וירטואלי (כמו שאני אוהבת)
היינו צריכים להגיע לאיצטדיון כדי לקנות כרטיס למשחק בערב אז לקחתנו את המסלול האדום (תובנה – לנסות להבין את מערכת הסאבווי יותר מהר פעם הבאה)
עברנו, איצטדיון אולימפי, וכל מיני מבנים אחרים , הר יהודים (כן יש הר של יהודים ואין מספיק בדיחות שואה שאפשר לספר עליו) ואחרי שעה וחצי בערך מגיעים לאצטדיון של ברצלונה.
4 תורים. 2 למוזיאון (????) ו2 לכרטיסים למשחק בערב.
לה רמבלה – הרחוב המרכזי – קונים צעיפים וכובעי צמר למשחק
מלון, מתארגנים והופה לכיוון הסאבווי . הבעל אומר לחפש אנשים שהולכים למשחק. מתחברים לחבורת צעירים מאד נחמדים שלא מדברים אנגלית. בגלל שהם לא יודעים להסביר לנו איך משתמשים במכונות הכרטיסים לרכבת, הם קונים לנו כרטיס (שווה!) ומסבירים בקטלונית מתקדמת להיצמד אליהם.
אחד מהם מצליח ב 3 מלים להגיד I LIVE ..... והבעל מסביר לי בהתרגשות – "הוא חי בשביל המשחקיםוהקבוצה". מגיעים לתחנה והם מסמנים לנו ללכת אחריהם אנחנו לא עוזבים אותם (ואת מאות האחרים שהולכים באותו כיוון). פתאום הם נעצרים – מסמנים על בניין ו"אומרים" לנו להמשיך עם הקהל קדימה – מסתבר שI LIVEזה בדיוק מה שזה – הם גרים שם.
איצטדיון ברצלונה – מקום ל80,000 צופים. 99% מהם מגיעים למשחק. יש לנו אחלה מיקום, חוץ מהמקלל מאחורינו אבל לפחות הוא יצר "אווירה" – תובנה – אין מספיק אווירה במשחקים בברצלונה, אנשים מתורבתים מדי (אפילו שהם ספרדים)
אם אני צריכה לתאר את המשחק במילה אחת אני לא צריכה לחשוב יותר משניה – "קר"
הצעיף, הפליז, כובע הצמר עם הפונפון והמעיל לא עזרו – היה קר.
ברצלונה משחקים נגד מיורקה. למיורקה יש שוער ישראלי – רוב המשחק אני פשוט מרחמת עליו.
ברצלונה מנצחים. 5 דקות לפני הסוף אנחנו יוצאים בתקווה להפשיר ולברוח בזמן.
לא חשבנו על זה לבד. מצליחים להגיע לסאבווי. קונים כרטיסים לבד, מגיעים למלון. מפשירים.
יום ראשון: קר יותר
תובנה – יום ראשון חייבים לטייל. (חנויות סגורות).
אוטובוס תיירים – מסלול ירוק.
חוף ים, מגדלשניראה כמו ביצה שחורה או שפשוט ניקרא לילד בשמו – זין שחור ענק (שם יושבת חברת המים של העיר), כנסיית הסגרדה פמיליה של גאודי (מבחוץ), פארק גואל, (יורדים) ואז ממשיכים באוטובוס – מחפשים קולנוע – בא לי סרט.
המדריך באוטובוס מסביר שבבתי קולנוע מראים סרטים מדובבים ומוצא לנו אחד שמקרין באנגלית!מחפשים אותו שעה.
מוצאים – הוא סגור.
חוזרים למלון.
נחים, מתארגנים, חוזרים לקולנוע (הרגליים הורגות אותי). רואים את הסרט ג'ולי וג'וליה עושה חשק לאוכל צרפתי. יוצאים מהסרט וחושבים לדפוק את המערכת ולחכות שעוד אחד יתחיל. שומר ספרדי שואל אותנו אם יש לנו כרטיסים. ממלמלים באנגלית ובורחים עם הזנב בין הרגליים.
אוכלים טאפסים – טעים!
יום שני: (יומהולדת) יום קניות!
המלצה מהארץ ללכת ל"לה רוקה וילג'" מעין עמי ותמי של חנויות מותגים ב60% הנחה.
הוראות על הברושור – רכבת עד לאן שהוא ומשם אוטובוס או מונית.
מחפשים שעה את תחנת הרכבת (שעה!) שואלים 4 ספרדים כל אחד עם תשבה אחרת בסוף מגיעים לתחנת מטרו שבה יש גם את תחנת הרכבת. עומדים בתור הלא נכון.
קונים כרטיס.
עולים על הרכבת ונוסעים. בברושור כתוב בערך 30 דקות. אחרי 45 דקות מתחילים לדאוג. שואלים מישהו שמראה עם היד על הכיוון השני. פספסנו את התחנה.
יורדים באמצע שום מקום.
לוקחים מונית מאמצע שום מקום שמסתבר מאד קרוב ל"כפר".
Outlet של קמפר. קונה מגפיים יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שאר החנויות לא מדברות אלי אבל מאתיים מטר משם קלטתי חנות outlet של מנגו.
היינו יוצאים בחברה לכל מיני מועדונים בת"א בשביל לרקוד. לא בשתיים בלילה אלא ב11.
אח"כ, התחלתי ללכת למסיבות סגורות של חברים של חברים של חברים.
משום מה, כל המועדונים היום מתחילים להתמלא בשתיים בלילה וזה גם או בערסים או בילדים או בחיילים או בכל מני ווירדוס.
אז היום בשביל לרקוד אני צריכה ללכת לחתונה.
יום חמישי הלכתי לאחת כזאת של חבר לעבודה.
חשבתי שנכון, אני יוצאת כשיש סערה בחוץ, נתקעת בפקקים, חונה באמצע רחבת כורכר ומטביעה את העקבים של סנדלי הניין ווסט שלי בבוץ , פוגשת כל מיני אנשים שאני מנסה להתחמק מהם בעבודה וצריכה להתחכך בכל מיני אנשים שאני לא מכירה, אבל לפחות אני ארקוד!
Little did I know….
מסתבר שהחתן מגיע מרקע דתי והכלה מצרפתי (את זה ידעתי) קומבינציה קטלנית.
אחרי חופה ארוכה מאד (שאני חייבת להתוודות – ביליתי את כולה החוץ מעשנת ורועדת מקור), התחיל סשן של ריקודי עם דוסיים. הדתיים מאד אוהבים לרקוד ומאד שמחים כשהם עושים זאת. אולי בגלל שאלו ריקודי בנים וכל הנשים יושבות ליד השולחן ויורדות על כבד קצוץ.
בזמן האוכל, באמצע הרחבה ניגן כנר (לא עלה על הגג לצערי) ולאורך כל הערב פעלה להקה בשם הקליט - עפיפון.
הזמרת (המאד מוכשרת) הייתה עטופה בשמלה מאופנת אלנבי 98, אדומה עם גב חשוף.
הדיג'יי שליווה אותה חווה מה שניקרא bad hair day ועל ראשו התנוססה מעין קסדה שמנונית.
מלבד הזמרת היה גם זמר – גבר אפריקני אמריקני עם קול של טום גונס ורפרטואר עשיר הכולל את שיר הארוחה מביטלגוס. השיר האמת מעולה אבל בדיוק אז הוא החליט להעלות את הזוג המאושר על הבמה ולעשות איתם קצת קריוקי...
רק ממש לקראת סוף הערבהעפיפונים פינו את הבמה לדיג'יי המאותגר שיערית ומסתבר שגם מאותגר דיג'ייאית...הוא התחיל על שירים שמחים אבל משום מה החליט כל הזמן לקטוע אותם ממש בהתחלה וליישם את מה שלמדבקורס (או שעוד לא למד) כך שבאמצע קפיצה וענטוז ישבן פתאום נאלצנו לעצור ולנסות להבין מה בדיוק קרה לשיר.
בלי ציניות...אני בטוחה שהחתן והכלה מאד נהנו וכך גם רבים מהאורחים האחרים. ואם חס וחלילה יצא לאחד מהם לקרוא את הפוסט הזה אני מתנצלת על המירמור ומאחלת לכם חיים מאושרים והרבה ילדים.
אבל, אני רק רציתי לרקוד.
נ.ב:
אם במקרה יצא לחתן לקרוא - לקחת בבקשה ברוח טובה והמון מזל טוב
אם זה היה תלוי בי, הייתי נכנסת כמו הדובים לתרדמת בסימנים הראשונים של החורף.
איך שהשמיים מתחילים להתקהות והקור מתחיל לחלחל לי לעצמות, בשנייה שאני מרגישה צורך ללבוש סווטשרט מעל החולצה, ניצני הדכדוך מתחילים לפרוח אצלי בדם.
זה תמיד היה ככה.
גשם אצלי הוא בדיוק הקלישאה של השמיים הבוכים.
אבל עכשיו, כשאני אמא הבעיה רק גדלה.
לא רק שאני מרגישה את העצבות שנופלת עלי, הילדים שלי (בעיקר איתמר), שנאלצים להישאר בבית מתנהגים כמו חיות טרף בכלוב.
הקירות בבית סוגרים עליהם ומי שמרגיש את הקלסטרופוביה זאת אני.
הם צריכים מרחב ואני צריכה מוקדים למלחמת ההתשה שמתחדשת כל אחרי צהרים.
טלוויזיה היא מכשיר נפלא אבל יש לה בעיה אחת.
היא לא מעייפת.
אז מה שקורה בדרך כלל בחורף הוא שחשבון הבנק שלנו קטן. שמתי לב שאני קונה הרבה יותר משחקים בחורף. חייבים לחפש אטרקציות חדשות להעביר את הזמן. אחרי הכל, כמה דורה וספיידרמן אפשר לראות? כמה טאקי אפשר לשחק וכמה ציורים אפשר לצייר?
אז אני קונה משחקים שלצערי מספקים תעסוקה לחצי שעה גג ואז מחפשת רעיונות לשלוש וחצי שעות הנותרות.
מה שמביא אותי לאחד הסיוטים הכי גדולים של מרבים ההורים שאני מכירה...
הג'ימבורי!
לכאורה, הפתרון המושלם ליום גשום וחורפי. מקום סגור מלא במשחקים ואטרקציות וגדול מספיק לריצה והשתוללות .
אבל....מי שלא היה מעולם בג'ימבורי לא ממש יכול להיות מוכן לחוויה.
הרעש, הבלגן , הצרחות ויותר מהכול הלחץ (לפחות של אמא חולת שליטה כמוני) שאוטוטו מישהו הולך לקפוץ סלטה על הילד שלך בבריכת הכדורים. אני חושבת שאני לא באמת נושמת רוב הזמן שאני נמצאת בגימבורי.
עם איתמר המצב באמת יותר פשוט. אני לא צריכה לדאוג שמשהו יקרה לו אלא לבדוק שילדים שנמצאים בסביבתו בטוחים. אני כמעט ולא רואה אותו כשאנחנו נמצאים במשחקייה. מקסימום איזה בזיק כתום רץ לידי ואז אני שמה לב שהוא עבר למתנפח אחר. כשהוא רואה "מתנפחים"הוא נכנס למעין אקסטזת פעילות ויכול לקפוץ במשך רבע שעה רצופה, להתבוסס בזיעה של עצמו בלי לחשוב לרגע לעצור.
מכירים את המונח הפיזיקאלי :perpetuum mobile ("בתנועה מתמדת" להומניים שבינינו), זה איתמר.
רוני לעומתו לא מרגישה ולו חרדה אחת כשהיא עולה על "מתנפח" מלא בעוד 20 ילדים שגדולים ממנה בראש וקופצת להנאתה בעוד אני מרגישה צורך אמיתי למשאף (לא, אין לי אסטמה) מלחץ.
היא רצה לה הלוך ושוב במרחבים ואני אחריה לא מורידה ממנה עיניים לשנייה. אם היא מצליחה להעלם לי יוצאת לי מהגרון צווחה צרחנית והיסטרית עד שאני רואה אותה על איזו בימבה שבורה מפלסת את דרכה למוקד פעילות אחר.
הגימבוריים הגדולים והמוצלחים במיוחדמחזיקים כלוב פעילות (לא מנסה להתחכם זה אשכרה כלוב) שבנוי מכמה קומות בו הילדים הגדולים יכולים להתרוצץ כמו עכברי מעבדה על ספידים וכמובן רכבת. רכבת שאני יכולה להעיד על עצמי שמצאתי את עצמי עליה לא פעם ולא פעמיים. בדרך כלל מפעיל אותה איזה תיכוניסט מלא באקנה בהתקף מגלומניה או קלסטרופוביה אחרי שכל ההורים מתקיפים אותו כל סיבוב כדי לתפוס מקום להם ולoffsprings לפני שהמקומות יתמלאו. כל מה שהמכשיר עינויים הזה עושה, הוא לצרוח איזה שיר בקולי קולות של יובל המבולבל ולעשות 3 סיבוביים של 20 מטר. ורוני מתה על זה.
עוד אטרקציה נהדרת היא אקדח כדורים. אם אתם סובלים מהלם קרב אני מציעה לא להתקרב לאחד כזה כי השריקה של הכדור שיוצא ממנו כ"כ מציאותית שאני לא אתפלא אם ככה מאמנים חיילים בצבא.
הם גם חייבים לאכול בגימבורי אחרת מה זה שווה. כל משחקייה כזאת גם בדרך כלל מחזיקה מזנון איכותי של שנצילונים מוכנים שאפילו בסופר לא תמצאו כי לא ניראה לי שהם קיבלו אישור ממשרד הבריאות, ציפס מגעיל והזוכה בתואר מוצר השנה – הנקניקייה.
אז אחרי שעתיים של עונג צרוף ואוכל איכותי (עם קינוח של תולעים חמוצות או ביצת קינדר מזויפת) אני עוד צריכה לגרור אותם מהמקום בבכי כי הם לא רוצים ללכת או כי ב2 דקות האחרונות איתמר הצליח לריב עם החבר שבא איתו .
מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, הבית די היה סובב סביב הכדורגל.
אבא שלי היה קפטן הפועל לוד בצעירותו והעביר את אהבת הכדורגל גם לילדיו.
טוב, בואו נחדד את זה "לבניו"! אני עד היום ממש לא סגורה על המשחק הזה.
אז 2 אחיי הקטנים כל היום שיחקו כדורגל, ראו כדורגל ודיברו כדורגל.
שמענו שירים ושערים בשבת ועד היום יש 90% סיכוי שכשתכנסו להוריי הביתה, יהיה איזה שהוא משחק כדורגל פתוח בטלוויזיה בסלון.
אז כשפגשתי את "הבעל" (לא, אני לא אקרא לך ה' וזה סופי!) זה לא הפתיע אותי וניראה די נורמאלי שגם הוא והאחים והחברים שלו "חולים על כדורגל". אני חשבתי שככה זה אצל כולם.
לאורך השנים חצי צחקתי, חצי השלמתי עם זה שבסדרי העדיפויות אני לא מגיעה מקום ראשון אלא שני (הסיכויים גבוהים שלא שני ולא שלישי אבל מותר לחלום) והמקום הראשון שמור תמיד לכדורגל.
מאז התחתנו והפכנו להורים ואיתמר, עכשיו בן חמש וחצי וכמו אבא שלו והדודים שלו וסבא שלו –
מכור לכדורגל.
יש לו בערך 10 חליפות שוק הכרמל מגעילות מניילון של כל קבוצה שהוא מעריץ-ברצלונה בעיקר.
הוא משחק כל ערב עם חבר או אבא ב"פלייששטיין" (לא טעות – ככה הוא קורא לזה) כדורגל , הוא משחק כדורגל במסדרון, כדורגל בגינה, כדורגל בשבת עם סבא. יש לו פעמיים בשבוע חוג כדורגל כשיום אחד הוא נישאר אפילו לשיעור כפול, כדורגל בגן: הגנים נגד האלפים (הגנים בדרך כלל מנצחים – נו מה!), כדורגל בצהרון, כשהוא מצייר, הוא מצייר סמלים של קבוצות או משחקי כדורגל והוא אפילו חולם על כדורגל:
איתמר: "אבא, על מה אני אחלום היום?"
הבעל: "על שחקן או קבוצה?"
איתמר: "על שחקן",
הבעל:"מהליגה הישראלית או מחו"ל?",
איתמר:"מחו"ל",
הבעל:"מהליגה האנגלית או בספרדית או האיטלקית?"
איתמר: "הספרדית"
הבעל: "ריאל מדריד או ברצלונה?"
איתמר: "ברצלונה"
הבעל: "מסי"
איתמר באושר: "כן!!!"
אז כנראה שהכדורגל ילווה אותי עד מותי ובעצם, ממש אין לי בעיה עם זה. אני אפילו אוהבת את זה, לא חס וחלילה את המשחק המפגר הזה שרודפים אחרי כדור 100 דקות לפחות (ואל תגידו 90 כי זה אף פעם לא 90) וכל פעם שבאיזה פוקס מישהו מצליח כבר לעשות גול כולם צורחים " איזה גולללללללללללל" "ראית את הגול הזה???"- כן ראיתי! זה בדיוק אותו גול כל פעם ואני לא מבינה מה אתם כ"כ מתלהבים!!
מה שאני אוהבת זה לראות את איתמר אוהב כדורגל.
הוא כל כך אוהב את המשחק הזה וכל כך רציני בו והוא גם כל כך טוב בו ואם קראתם את הפוסט הקודם, אז כן, התחרותיות כן זורמת גם לי בדם.
לראות את הבן שלי משחק עם עוד 15 ילדים בחוג ואוכל את כולם בלי מלח, משאיר להם אבק ובצורה עקבית מכניס כל פעם גולים ומנצח את כולם- זה עושה לי טוב.
אני יושבת על הספסלים עם כל ההורים וכל פעם שמישהו אומר "ראיתם את הג'ינג'י הזה?" או שואל אותי "את האמא של הגינג'י? מאיפה יש לו את זה???" הלב שלי מתפוצץ מגאווה.
הבעל ואני כבר שנים מנסים להסביר לאיתמר שזה לא נורא להפסיד. אבל לאיתמר ההפסד הוא ממש כאב פיזי. הווריד בצוואר ממש קופץ לו החוצה והדמעות שלו הן דמעות כאב.
אני מנסה להסביר לו שמי שלא יודע להפסיד לא יודע לנצח אבל אני חייבת להתוודות- אני שונאת להפסיד!
כשהכדור השחור נכנס הרגשתי את האדרנלין טס לי בדם ובלי לשים לב הבאתי כזאת קפיצה וצחקוק בלונדיניים אבל לא היה איכפת לי.
כל "קהילת הפול" שהסתובבה מסביב לשולחן לחצה לנו את היד ונתנה מלא מחמאות ואני הרגשתי בעננים.
אפילו "המלך" בא אלי עם חיוך מופתי ואמר "שיחקת אותה!" והרגשתי שהוא פשוט צודק.
קהילת הפול:
"המלך" – ערן – בעל סטודיו לצילום, הרבה צ'ארם ובטחון עצמי והחבר שלו "השתקן" שרק הסתכל מהפינה ובהתחלה הייתי בטוחה שהוא המאבטח של המקום...
3 החברים: א.דותן, נשוי, אב טרי, חמוד מאד עם סוודר מכוער וחוש הומור בריא, ב."זה עם התלתלים"- סאונדמן מתוסכל עם הרבה תרעומת על הפקת הישרדות, ג.יוני, (זה שהיו לו פעם תלתלים) גרוש +שניים עם קרחת ולוק של מאפיונר נחמד – מקמץ במילים אבל כל מילה...
ליאור הבלונדיני שבעיקר הזכיר לי את אחי הצעיר והתברר כ"מלך פול" לא מבוטל בעצמו
הבחורה האנונימית. בהתחלה חשבתי שהיא חלק מ3 החברים אבל אז הסתבר לי שלא.
לפי החוקים שהסברתי בפוסט הקודם, עכשיו היה תורנו לשחק נגד הבאים בתור.
הסתבר שאלו היו זוג כוסיות בנות 10 (יותר כמו 20+ אבל ממרומי שנותיי הם נראו לי קרובות יותר לגיל של רוני ומן הסתם הן באמת היו).
ואז "ל" עשתה טעות.
הן באו אליה כ"כ תמימות ומתוקות ואמרו לה שהן ממש לא ברמה שלנו (מניפולציה כ"כ בסיסית) וביקשו לשחק אחת מול השנייה. ו"ל", כנראהבאמת הייתה שיכורה עוד מהניצחון , הסכימה.
אין מה להגיד – הן באמת לא היו ברמה שלנו. ניראה לי שהן לא היו ברמה של סבתא שלי כי כשהמשחק שלהן התחיל הבנו שהוא ימשך הרבה, הרבה, הרבה זמן.
90% מהפעמים הכדור הלבן (שלמרבה המזל הן הצליחו לפגוע בו) לא התקרב למטרה שלהן וכמות הצחקוקים ופלרטוטים שלהם לאט לאט התחילה להוציא אותי מדעתי.
דותן התקרב אלינו ומה שניקרא stated the obvious "עשיתן טעות!" אני שתקתי ו"ל" ישר קפצה "זאת אשמתי" – הסכמתי איתה.
אחרי 10 דקות זה עם התלתלים בא אלי ואמר "רוצה איזה מגאזין בינתיים או ספר?" שאלתי אותו אם יש לו את "מלחמה ושלום" והוא אמר שאולי בגרסה הפולנית.
ליאור התחיל לנסות לעזור לעלמות במצוקה ולתת טיפים (לא שזה עזר) – ביקשתי ממנו שיסביר להם איך מכניסים את השחור אבל למרות שאני הייתי מאד רצינית הוא חייך והלך לקנות עוד בירה.
בכלל כל משחק הכוסיות הזה אולי היה בכלל קונספירציה של המקום כי כל ה"קהילה" רוב הזמן שתתה כדי להעביר את הזמן.
גם ערן ניסה לעזור אבל כנראה שאפילו הנעורים הבריאים והגוף החטוב לא עזרו לשתי הבנות לעלות על העצבים של רוב הגברברים שהיו שם. בסופו של דבר (טיפ קטן)אם אתם לא יודעים לשחק, אל תתפסו את השולחן פול היחיד במקום.
בסוף החלטתי שאני חייבת להתחיל לקדם את העניינים וכשאחת מהן הייתה בסשן עם ליאור, אני בנונשלנטיות הכנסתי את אחד הכדורים לחור.
היחידה שקלטה אותי הייתה האנונימית והיא נתנה לי כזה פרצוף מאוכזב (אפילו עם נענוע מצד לצד) שכמעט היו לי נקיפות מצפון – אבל רק כמעט.
כשסיפרתי את זה לדותן ולזה עם התלתלים הם רק נתנו לי חיזוקים חיובים ובקשו שאמשיך, "המתחיל במצווה...."
בינתיים, ערן ניסה לפתח איתי שיחה (טוב נו להתחיל איתי – בואו ניקרא לילד בשמו), "ש" הייתה שקועה בשיחת ביזנס עם דותן ו"ל" הייתה מלאת אשמה אבל כל צייסר העלה לה את המצב רוח וגם היא מצאה את עמה בשיחות קלילות עם יוני וזה עם התלתלים.
ולבסוף....אחרי זמן ארוך מאד, הבנות פינו את השולחן.
סוף סוף הגיע תורנו לשחק מול ליאור.
"ל" הרגיעה אותי ואמרה "הוא ניראה לי שוויצר אנחנו קורעות אותו" אבל אני הייתי קצת יותר סקפטית.
המשחק התחיל.
ליאור פתח ואז היה תורי. התכופפתי והתמקדתי, כיוונתי את המקל על הכדור, נשמתי ו.........
לפני שאתם ממשיכים – תמר, אם אי פעם תלמדי לקרוא עברית, דעי לך שאני מתנצלת מעומק ליבי – אני אוהבת אותך מאד וחושבת שאת מאד מוכשרת (אבל גם מאד מקווה שלא תלמדי עברית)
חברה שלי, אמריקאית משחקת בהפקה חובבנית וקצרה (שבוע בלבד) של תיאטרון קהילתי לדוברי השפה האנגלית. באקט חברי החלטנו כמות לא מבוטלת של חברים ללכת ולצפות בה ביום חמישי האחרון.
התלבשתי והתאפרתי והגעתי (אחרי סיבובים לחוצים של חיפוש חניה וחיפוש המקום עצמו) יחד עם שאר הפמליה להצגה.
אני חייבת להגיד שכבר הרבה זמן לא הרגשתי כ"כ צעירה.
הרגשתי שהגעתי להצגה של בית אבות בתוך בית אבות.
לא רק שהקהל היה מורכב רובו מזקנים דוברי אנגלית, רוב השחקנים היו ...במילה אחת – גריאטריים.
ההצגה היא בעצם סדרת מונולוגים (ארוכים) שמומחזים לסצנות על חייו (הארוכים) של הגיבור וה"אקשן" היחיד היה בזמן ההפסקה כשכולם מיהרו להשתין או לעשן.
רוב ההצגה כל מה שרציתי לעשות היה לישון או לאכול (ממש כמו תינוק) וכשההצגה סוף סוף נגמרה החלטנו 2 חברות (האמת חברה שלי "ש" וחברה שלה "ל") לנסוע לפלורנטין וחפש אוכל.
מה להגיד הרגשתי כמו תיירת.
המקום הומה, מלא בארים ופאבים (מה בעצם ההבדל בין באר לפאב?) וכמה שהרגשתי צעירה בהצגה...ככה הרגשתי מבוגרת שם.
מצאנו את עצמנו נכנסות למקום בשם MATE.
המקום קטן ועמוס באנשים והדבר הראשון שצדה עיני היה שולחן פול יחיד.
אני חושבת או שאתה אוהב לשחק או שאתה אוהב לראות אחרים משחקים אבל מאד קשה להישאר אדיש ליד שולחן פול.
פול (בואו נהיה ריאלים לרגע) הוא משחק מאד פאלי – לראות בחור ובעיקר בחורה מחזיקה מקל ארוך ביד , מזיזה אותו קדימה ואחורה במטרה לקלוע למטרה, די מוביל לאסוציאציה אחת. גם הגברברים שיודעים לשחק את המשחק מודעים לסקס אפיל שלו ומרגישים מינימום כמו טום קרוז ב"צבע הכסף" כל פעם שמגיע תורם.
אני האמת "רק רציתי לשיר" (לשחק). "ש" לא יודעת לשחק אבל עודדה אותנו ללכת על זה ו "ל" הניחה מטבע על השולחן כדי לסמן את תורנו.
כשהוא הגיע סוף סוף, מצאנו את עצמו משחקות נגד "מלך השולחן".
החוקים למי שלא יודע הם, מי שמנצח במשחק ממשיך לשחק נגד מי ששם את המטבע הבא בתור ואם הוא טוב, הוא יכול לשחק שעות נגד שחקני אחרים עד שמישהו מצליח לנצח אותו.
כשהגיע תורנו, מצאנו את עצמנו משחקות נגד בחור ששלט בשולחן במשך כשעה וחצי.
החלטנו שנשחק שתינו נגדו.
אני האמת הייתי ריאלית, בניתי על עשר דקות של משחק בו הוא קורע לנו את הצורה ואנחנו אולי מצליחות להכניס כדור אחד (בתקווה שלנו) ושלום על ישראל.
המשחק באמת התחיל כך...הוא הכניס כדור אחרי כדור וכשהגיע תורנו זה היה ניראה כאילו הסיכויים שלנו לא לעשות בושות גמורות הולכים ואוזלים.
אבל אז, משהו השתנה – אני חושבת שזאת הייתה קומבינציה של זחיחות מצידו, מוטיבציה גדולה שלנו ובערך 80% מזל- התחלנו להכניס כדורים.
לאט לאט התחילו להתקבץ לידנו אנשים וכל כדור שניכנס זכינו לתשואות שלא היו מביישות שחקן כדורגל שעכשיו הכניס גול ראשון אחרי 90 דקות משחק.
ראיתי את החיוך מתחיל להימחק מפניו של הבחור וכשנישאר לנו להכניס רק את הכדור השחור לסיום המשחק הוא כבר היה בשוק גמור – גם אני!
ועשיתי זאת. התמקדתי על המטרה, כיוונתי את המקל ו...
