אני שונאת חורף

אם זה היה תלוי בי, הייתי נכנסת כמו הדובים לתרדמת בסימנים הראשונים של החורף.

איך שהשמיים מתחילים להתקהות והקור מתחיל לחלחל לי לעצמות, בשנייה שאני מרגישה צורך ללבוש סווטשרט מעל החולצה, ניצני הדכדוך מתחילים לפרוח אצלי בדם.

זה תמיד היה ככה.

גשם אצלי הוא בדיוק הקלישאה של השמיים הבוכים.

אבל עכשיו, כשאני אמא הבעיה רק גדלה.

לא רק שאני מרגישה את העצבות שנופלת עלי, הילדים שלי (בעיקר איתמר), שנאלצים להישאר בבית מתנהגים כמו חיות טרף בכלוב.

הקירות בבית סוגרים עליהם ומי שמרגיש את הקלסטרופוביה זאת אני.

הם צריכים מרחב ואני צריכה מוקדים למלחמת ההתשה שמתחדשת כל אחרי צהרים.

טלוויזיה היא מכשיר נפלא אבל יש לה בעיה אחת.

היא לא מעייפת.

אז מה שקורה בדרך כלל בחורף הוא שחשבון הבנק שלנו קטן. שמתי לב שאני קונה הרבה יותר משחקים בחורף. חייבים לחפש אטרקציות חדשות להעביר את הזמן. אחרי הכל, כמה דורה וספיידרמן אפשר לראות? כמה טאקי אפשר לשחק וכמה ציורים אפשר לצייר?

אז אני קונה משחקים שלצערי מספקים תעסוקה לחצי שעה גג ואז מחפשת רעיונות לשלוש וחצי שעות הנותרות.

מה שמביא אותי לאחד הסיוטים הכי גדולים של מרבים ההורים שאני מכירה...

הג'ימבורי!

לכאורה, הפתרון המושלם ליום גשום וחורפי. מקום סגור מלא במשחקים ואטרקציות וגדול מספיק לריצה והשתוללות .

אבל....מי שלא היה מעולם בג'ימבורי לא ממש יכול להיות מוכן לחוויה.

הרעש, הבלגן , הצרחות ויותר מהכול הלחץ (לפחות של אמא חולת שליטה כמוני) שאוטוטו מישהו הולך לקפוץ סלטה על הילד שלך בבריכת הכדורים. אני חושבת שאני לא באמת נושמת רוב הזמן שאני נמצאת בגימבורי.

עם איתמר המצב באמת יותר פשוט. אני לא צריכה לדאוג שמשהו יקרה לו אלא לבדוק שילדים שנמצאים בסביבתו בטוחים. אני כמעט ולא רואה אותו כשאנחנו נמצאים במשחקייה. מקסימום איזה בזיק כתום רץ לידי ואז אני שמה לב שהוא עבר למתנפח אחר. כשהוא רואה "מתנפחים"הוא נכנס למעין אקסטזת פעילות ויכול לקפוץ במשך רבע שעה רצופה, להתבוסס בזיעה של עצמו בלי לחשוב לרגע לעצור.

מכירים את המונח הפיזיקאלי : perpetuum mobile ("בתנועה מתמדת" להומניים שבינינו), זה איתמר.

רוני לעומתו לא מרגישה ולו חרדה אחת כשהיא עולה על "מתנפח" מלא בעוד 20 ילדים שגדולים ממנה בראש וקופצת להנאתה בעוד אני מרגישה צורך אמיתי למשאף (לא, אין לי אסטמה) מלחץ.

היא רצה לה הלוך ושוב במרחבים ואני אחריה לא מורידה ממנה עיניים לשנייה. אם היא מצליחה להעלם לי יוצאת לי מהגרון צווחה צרחנית והיסטרית עד שאני רואה אותה על איזו בימבה שבורה מפלסת את דרכה למוקד פעילות אחר.

הגימבוריים הגדולים והמוצלחים במיוחד מחזיקים כלוב פעילות (לא מנסה להתחכם זה אשכרה כלוב) שבנוי מכמה קומות בו הילדים הגדולים יכולים להתרוצץ כמו עכברי מעבדה על ספידים וכמובן רכבת. רכבת שאני יכולה להעיד על עצמי שמצאתי את עצמי עליה לא פעם ולא פעמיים. בדרך כלל מפעיל אותה איזה תיכוניסט מלא באקנה בהתקף מגלומניה או קלסטרופוביה אחרי שכל ההורים מתקיפים אותו כל סיבוב כדי לתפוס מקום להם ולoffsprings לפני שהמקומות יתמלאו. כל מה שהמכשיר עינויים הזה עושה, הוא לצרוח איזה שיר בקולי קולות של יובל המבולבל ולעשות 3 סיבוביים של 20 מטר. ורוני מתה על זה.

עוד אטרקציה נהדרת היא אקדח כדורים. אם אתם סובלים מהלם קרב אני מציעה לא להתקרב לאחד כזה כי השריקה של הכדור שיוצא ממנו כ"כ מציאותית שאני לא אתפלא אם ככה מאמנים חיילים בצבא.

הם גם חייבים לאכול בגימבורי אחרת מה זה שווה. כל משחקייה כזאת גם בדרך כלל מחזיקה מזנון איכותי של שנצילונים מוכנים שאפילו בסופר לא תמצאו כי לא ניראה לי שהם קיבלו אישור ממשרד הבריאות, ציפס מגעיל והזוכה בתואר מוצר השנה – הנקניקייה.

אז אחרי שעתיים של עונג צרוף ואוכל איכותי (עם קינוח של תולעים חמוצות או ביצת קינדר מזויפת) אני עוד צריכה לגרור אותם מהמקום בבכי כי הם לא רוצים ללכת או כי ב2 דקות האחרונות איתמר הצליח לריב עם החבר שבא איתו .

אני כ"כ שונאת חורף.

Soccer mom

האמת שדי "טופחתי" לזה.

מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, הבית די היה סובב סביב הכדורגל.

אבא שלי היה קפטן הפועל לוד בצעירותו והעביר את אהבת הכדורגל גם לילדיו.

טוב, בואו נחדד את זה "לבניו"! אני עד היום ממש לא סגורה על המשחק הזה.

אז 2 אחיי הקטנים כל היום שיחקו כדורגל, ראו כדורגל ודיברו כדורגל.

שמענו שירים ושערים בשבת ועד היום יש 90% סיכוי שכשתכנסו להוריי הביתה, יהיה איזה שהוא משחק כדורגל פתוח בטלוויזיה בסלון.

אז כשפגשתי את "הבעל" (לא, אני לא אקרא לך ה' וזה סופי!) זה לא הפתיע אותי וניראה די נורמאלי שגם הוא והאחים והחברים שלו "חולים על כדורגל". אני חשבתי שככה זה אצל כולם.

לאורך השנים חצי צחקתי, חצי השלמתי עם זה שבסדרי העדיפויות אני לא מגיעה מקום ראשון אלא שני (הסיכויים גבוהים שלא שני ולא שלישי אבל מותר לחלום) והמקום הראשון שמור תמיד לכדורגל.

מאז התחתנו והפכנו להורים ואיתמר, עכשיו בן חמש וחצי וכמו אבא שלו והדודים שלו וסבא שלו –

מכור לכדורגל.

יש לו בערך 10 חליפות שוק הכרמל מגעילות מניילון של כל קבוצה שהוא מעריץ -ברצלונה בעיקר.

הוא משחק כל ערב עם חבר או אבא ב"פלייששטיין" (לא טעות – ככה הוא קורא לזה) כדורגל , הוא משחק כדורגל במסדרון, כדורגל בגינה, כדורגל בשבת עם סבא. יש לו פעמיים בשבוע חוג כדורגל כשיום אחד הוא נישאר אפילו לשיעור כפול, כדורגל בגן: הגנים נגד האלפים (הגנים בדרך כלל מנצחים – נו מה!), כדורגל בצהרון, כשהוא מצייר, הוא מצייר סמלים של קבוצות או משחקי כדורגל והוא אפילו חולם על כדורגל:

איתמר: "אבא, על מה אני אחלום היום?"

הבעל: "על שחקן או קבוצה?"

איתמר: "על שחקן",

הבעל:"מהליגה הישראלית או מחו"ל?",

איתמר:"מחו"ל",

הבעל:"מהליגה האנגלית או בספרדית או האיטלקית?"

איתמר: "הספרדית"

הבעל: "ריאל מדריד או ברצלונה?"

איתמר: "ברצלונה"

הבעל: "מסי"

איתמר באושר: "כן!!!"

אז כנראה שהכדורגל ילווה אותי עד מותי ובעצם, ממש אין לי בעיה עם זה. אני אפילו אוהבת את זה, לא חס וחלילה את המשחק המפגר הזה שרודפים אחרי כדור 100 דקות לפחות (ואל תגידו 90 כי זה אף פעם לא 90) וכל פעם שבאיזה פוקס מישהו מצליח כבר לעשות גול כולם צורחים " איזה גולללללללללללל" "ראית את הגול הזה???" - כן ראיתי! זה בדיוק אותו גול כל פעם ואני לא מבינה מה אתם כ"כ מתלהבים!!

מה שאני אוהבת זה לראות את איתמר אוהב כדורגל.

הוא כל כך אוהב את המשחק הזה וכל כך רציני בו והוא גם כל כך טוב בו ואם קראתם את הפוסט הקודם, אז כן, התחרותיות כן זורמת גם לי בדם.

לראות את הבן שלי משחק עם עוד 15 ילדים בחוג ואוכל את כולם בלי מלח, משאיר להם אבק ובצורה עקבית מכניס כל פעם גולים ומנצח את כולם - זה עושה לי טוב.

אני יושבת על הספסלים עם כל ההורים וכל פעם שמישהו אומר "ראיתם את הג'ינג'י הזה?" או שואל אותי "את האמא של הגינג'י? מאיפה יש לו את זה???" הלב שלי מתפוצץ מגאווה.

אז כן, אני soccer mom ואני גאה בזה .

חלק 2 (או – אנחנו והקהילה)

הכדור נכנס.

הבעל ואני כבר שנים מנסים להסביר לאיתמר שזה לא נורא להפסיד. אבל לאיתמר ההפסד הוא ממש כאב פיזי. הווריד בצוואר ממש קופץ לו החוצה והדמעות שלו הן דמעות כאב.

אני מנסה להסביר לו שמי שלא יודע להפסיד לא יודע לנצח אבל אני חייבת להתוודות - אני שונאת להפסיד!

כשהכדור השחור נכנס הרגשתי את האדרנלין טס לי בדם ובלי לשים לב הבאתי כזאת קפיצה וצחקוק בלונדיניים אבל לא היה איכפת לי.

כל "קהילת הפול" שהסתובבה מסביב לשולחן לחצה לנו את היד ונתנה מלא מחמאות ואני הרגשתי בעננים.

אפילו "המלך" בא אלי עם חיוך מופתי ואמר "שיחקת אותה!" והרגשתי שהוא פשוט צודק.

קהילת הפול:

1. "המלך" – ערן – בעל סטודיו לצילום, הרבה צ'ארם ובטחון עצמי והחבר שלו "השתקן" שרק הסתכל מהפינה ובהתחלה הייתי בטוחה שהוא המאבטח של המקום...
2. 3 החברים: א.דותן, נשוי, אב טרי, חמוד מאד עם סוודר מכוער וחוש הומור בריא, ב."זה עם התלתלים" - סאונדמן מתוסכל עם הרבה תרעומת על הפקת הישרדות, ג.יוני, (זה שהיו לו פעם תלתלים) גרוש +שניים עם קרחת ולוק של מאפיונר נחמד – מקמץ במילים אבל כל מילה...
3. ליאור הבלונדיני שבעיקר הזכיר לי את אחי הצעיר והתברר כ"מלך פול" לא מבוטל בעצמו
4. הבחורה האנונימית. בהתחלה חשבתי שהיא חלק מ3 החברים אבל אז הסתבר לי שלא.

לפי החוקים שהסברתי בפוסט הקודם, עכשיו היה תורנו לשחק נגד הבאים בתור.

הסתבר שאלו היו זוג כוסיות בנות 10 (יותר כמו 20+ אבל ממרומי שנותיי הם נראו לי קרובות יותר לגיל של רוני ומן הסתם הן באמת היו).

ואז "ל" עשתה טעות.

הן באו אליה כ"כ תמימות ומתוקות ואמרו לה שהן ממש לא ברמה שלנו (מניפולציה כ"כ בסיסית) וביקשו לשחק אחת מול השנייה. ו"ל", כנראה באמת הייתה שיכורה עוד מהניצחון , הסכימה.

אין מה להגיד – הן באמת לא היו ברמה שלנו. ניראה לי שהן לא היו ברמה של סבתא שלי כי כשהמשחק שלהן התחיל הבנו שהוא ימשך הרבה, הרבה, הרבה זמן.

90% מהפעמים הכדור הלבן (שלמרבה המזל הן הצליחו לפגוע בו) לא התקרב למטרה שלהן וכמות הצחקוקים ופלרטוטים שלהם לאט לאט התחילה להוציא אותי מדעתי.

דותן התקרב אלינו ומה שניקרא stated the obvious "עשיתן טעות!" אני שתקתי ו"ל" ישר קפצה "זאת אשמתי" – הסכמתי איתה.

אחרי 10 דקות זה עם התלתלים בא אלי ואמר "רוצה איזה מגאזין בינתיים או ספר?" שאלתי אותו אם יש לו את "מלחמה ושלום" והוא אמר שאולי בגרסה הפולנית.

ליאור התחיל לנסות לעזור לעלמות במצוקה ולתת טיפים (לא שזה עזר) – ביקשתי ממנו שיסביר להם איך מכניסים את השחור אבל למרות שאני הייתי מאד רצינית הוא חייך והלך לקנות עוד בירה.

בכלל כל משחק הכוסיות הזה אולי היה בכלל קונספירציה של המקום כי כל ה"קהילה" רוב הזמן שתתה כדי להעביר את הזמן.

גם ערן ניסה לעזור אבל כנראה שאפילו הנעורים הבריאים והגוף החטוב לא עזרו לשתי הבנות לעלות על העצבים של רוב הגברברים שהיו שם. בסופו של דבר (טיפ קטן) אם אתם לא יודעים לשחק, אל תתפסו את השולחן פול היחיד במקום.

בסוף החלטתי שאני חייבת להתחיל לקדם את העניינים וכשאחת מהן הייתה בסשן עם ליאור, אני בנונשלנטיות הכנסתי את אחד הכדורים לחור.

היחידה שקלטה אותי הייתה האנונימית והיא נתנה לי כזה פרצוף מאוכזב (אפילו עם נענוע מצד לצד) שכמעט היו לי נקיפות מצפון – אבל רק כמעט.

כשסיפרתי את זה לדותן ולזה עם התלתלים הם רק נתנו לי חיזוקים חיובים ובקשו שאמשיך, "המתחיל במצווה...."

בינתיים, ערן ניסה לפתח איתי שיחה (טוב נו להתחיל איתי – בואו ניקרא לילד בשמו), "ש" הייתה שקועה בשיחת ביזנס עם דותן ו"ל" הייתה מלאת אשמה אבל כל צייסר העלה לה את המצב רוח וגם היא מצאה את עמה בשיחות קלילות עם יוני וזה עם התלתלים.

ולבסוף....אחרי זמן ארוך מאד, הבנות פינו את השולחן.

סוף סוף הגיע תורנו לשחק מול ליאור.

"ל" הרגיעה אותי ואמרה "הוא ניראה לי שוויצר אנחנו קורעות אותו" אבל אני הייתי קצת יותר סקפטית.

המשחק התחיל.

ליאור פתח ואז היה תורי. התכופפתי והתמקדתי, כיוונתי את המקל על הכדור, נשמתי ו.........

הכנסתי את השחור.

(נ.ב: יכול להיות לערב הזה גם חלק 3 אבל נעצור כאן)

מינקות לזקנה (או ההפך) – חלק 1. (חלק 2 יבוא אח"כ או שלא)

לפני שאתם ממשיכים – תמר, אם אי פעם תלמדי לקרוא עברית, דעי לך שאני מתנצלת מעומק ליבי – אני אוהבת אותך מאד וחושבת שאת מאד מוכשרת (אבל גם מאד מקווה שלא תלמדי עברית)

חברה שלי, אמריקאית משחקת בהפקה חובבנית וקצרה (שבוע בלבד) של תיאטרון קהילתי לדוברי השפה האנגלית. באקט חברי החלטנו כמות לא מבוטלת של חברים ללכת ולצפות בה ביום חמישי האחרון.

התלבשתי והתאפרתי והגעתי (אחרי סיבובים לחוצים של חיפוש חניה וחיפוש המקום עצמו) יחד עם שאר הפמליה להצגה.

אני חייבת להגיד שכבר הרבה זמן לא הרגשתי כ"כ צעירה.

הרגשתי שהגעתי להצגה של בית אבות בתוך בית אבות.

לא רק שהקהל היה מורכב רובו מזקנים דוברי אנגלית, רוב השחקנים היו ...במילה אחת – גריאטריים.

ההצגה היא בעצם סדרת מונולוגים (ארוכים) שמומחזים לסצנות על חייו (הארוכים) של הגיבור וה"אקשן" היחיד היה בזמן ההפסקה כשכולם מיהרו להשתין או לעשן.

רוב ההצגה כל מה שרציתי לעשות היה לישון או לאכול (ממש כמו תינוק) וכשההצגה סוף סוף נגמרה החלטנו 2 חברות (האמת חברה שלי "ש" וחברה שלה "ל") לנסוע לפלורנטין וחפש אוכל.

מה להגיד הרגשתי כמו תיירת.

המקום הומה, מלא בארים ופאבים (מה בעצם ההבדל בין באר לפאב?) וכמה שהרגשתי צעירה בהצגה...ככה הרגשתי מבוגרת שם.

מצאנו את עצמנו נכנסות למקום בשם MATE.

המקום קטן ועמוס באנשים והדבר הראשון שצדה עיני היה שולחן פול יחיד.

אני חושבת או שאתה אוהב לשחק או שאתה אוהב לראות אחרים משחקים אבל מאד קשה להישאר אדיש ליד שולחן פול.

פול (בואו נהיה ריאלים לרגע) הוא משחק מאד פאלי – לראות בחור ובעיקר בחורה מחזיקה מקל ארוך ביד , מזיזה אותו קדימה ואחורה במטרה לקלוע למטרה, די מוביל לאסוציאציה אחת. גם הגברברים שיודעים לשחק את המשחק מודעים לסקס אפיל שלו ומרגישים מינימום כמו טום קרוז ב"צבע הכסף" כל פעם שמגיע תורם.

אני האמת "רק רציתי לשיר" (לשחק). "ש" לא יודעת לשחק אבל עודדה אותנו ללכת על זה ו "ל" הניחה מטבע על השולחן כדי לסמן את תורנו.

כשהוא הגיע סוף סוף, מצאנו את עצמו משחקות נגד "מלך השולחן".

החוקים למי שלא יודע הם, מי שמנצח במשחק ממשיך לשחק נגד מי ששם את המטבע הבא בתור ואם הוא טוב, הוא יכול לשחק שעות נגד שחקני אחרים עד שמישהו מצליח לנצח אותו.

כשהגיע תורנו, מצאנו את עצמנו משחקות נגד בחור ששלט בשולחן במשך כשעה וחצי.

החלטנו שנשחק שתינו נגדו.

אני האמת הייתי ריאלית, בניתי על עשר דקות של משחק בו הוא קורע לנו את הצורה ואנחנו אולי מצליחות להכניס כדור אחד (בתקווה שלנו) ושלום על ישראל.

המשחק באמת התחיל כך...הוא הכניס כדור אחרי כדור וכשהגיע תורנו זה היה ניראה כאילו הסיכויים שלנו לא לעשות בושות גמורות הולכים ואוזלים.

אבל אז, משהו השתנה – אני חושבת שזאת הייתה קומבינציה של זחיחות מצידו, מוטיבציה גדולה שלנו ובערך 80% מזל - התחלנו להכניס כדורים.

לאט לאט התחילו להתקבץ לידנו אנשים וכל כדור שניכנס זכינו לתשואות שלא היו מביישות שחקן כדורגל שעכשיו הכניס גול ראשון אחרי 90 דקות משחק.

ראיתי את החיוך מתחיל להימחק מפניו של הבחור וכשנישאר לנו להכניס רק את הכדור השחור לסיום המשחק הוא כבר היה בשוק גמור – גם אני!

ועשיתי זאת. התמקדתי על המטרה, כיוונתי את המקל ו...

כף רגלי לא תדרוך יותר בתוך אוהל (לבקשת חגית)

בסוכות אנסו אותי לצאת לקמפינג.

האמת ששנים אני מחלחלת לבעל שאני וקמפינג זה כמו שמן ומים. אני מודעת למגבלות שלי ואני מכירה את עצמי מספיק שנים בשביל לדעת שגם אם יהיה שלום עולמי ואני אזכה להראות את סיני לילדים – בחושה זה לא יהיה.

מה לעשות, העצמות שלי כבר זקנות לשטויות כאלו – אם אני יוצאת לטיול ("חופשה" זה בלי ילדים), יש תנאים מינימלים שאותם אני דורשת :

ניקיון, מים זורמים, שירותים, רצפה , קירות, מיטה, מיטה לילדים וטלוויזיה.

ואתם יודעים משהו – אין טלוויזיה באוהל!

אז למרות האיומים שלי שנמשכים כבר שנים, באיזה אופן ממש לא ברור מצאתי את עצמי בחג הראשון של סוכות באוטו עם הבעל ושני הילדים, אוהל (של השכנים), גנראטור וגופי תאורה שכורים (ממתי המילים האלו נמצאות אצלי בלקסיקון בכלל) ודיכאון שמשתלט עלי כל קילומטר שאנו מתקרבים ליעדנו – חוף אחרי גבעת אולגה (מטעמי סודיות אני אשמור על המיקום המדויק לעצמי).

אחד הדברים הכי מעצבנים בקמפינג הוא שלבי ההתחלה שלו (והאמצע והסוף).

לפי דעתי יש איזה חוק שאם אתה עושה קמפינג, חשוב שהאוטו יחנה לפחות מאתיים מטר רחוק ממך ורצוי שיהיה בעליה כך שכשאתה מביא ומחזיר את הדברים ממנו, תסבול!

אז אחרי שעשינו את נגלות ההעברות, התמקמנו על החול חיכינו למשתתפים (עוד 3 משפחות) שיבואו, והתחלנו בבניית האוהל.

בינתיים הילדים (זה לקח האמת 3 דקות גג) כבר הפכו כל אחד לקובבת חול או כמו שקוראים לזה בטירונות – שניצל. לא היה חלק בגופם שלא היה מלא בחול.

בשנייה שהורכבו כל האוהלים עם השקי שינה, המזרונים והמחצלות, כל הילדים לקחו תורות ונכנסו אוהל אחרי אוהל להפוך כל אחד מהם לאיך אני אגדיר את זה בצורה הטובה ביותר? לחוף!

למה שהאוהל שאמור להיות אי יחסית נקי מחול יהיה באמת נקי מחול?

אז אחרי שכל האוהלים היו מלאים ככה טוב טוב בחול, והילדים היו ככה גם, בקמפינג, כמו שכולנו יודעים – חייבים לעשות מנגל – זה כתוב בספר החוקים.

אז עשינו.

בשלב שבו ניסיתי לכרסם את הסטייק שלי שהיה מתובל בחול, עם הסלט שלי שהיה מתובל בחול והפיתה שלי שהייתה מרוחה בחול כבר אז הרגשתי את החברה הטובה שלי מתקרבת בצעדי ענק – המיגרנה!

הילדים (שבאמת נהנו מאד לא שזה שיפר לי את מצב הרוח), היו עסוקים בתופסת צעקנית במיוחד וההורים היו עסוקים בבליסה ובמחמאות על הבשר ואני הייתי שקועה ברחמים עצמיים והייתי צריכה פיפי.

גם שירותים אין בקמפינג. יש סלעים שמאחוריים משתינים ואני רוצה שתראו לי אחד שלא התבוסס בשתן של עצמו (ושל כל אלה שהשתינו מאחורי סלע ההשתנות הזה).

עברתי את המכשול הזה ואחרי אמבטיית מגבונים קלה לרוני, נכנסנו אני והיא לאוהל לישון.

האוהל שלנו היה ממוקם ממש ליד המנגל.

לרוני לקח חצי שעה למצוא את עצמה ולהרדם. אני לעומתה, לא מצאתי.

שמעתי דרך "קירות" האוהל כל מילה, צרחה, צחוק ופלוץ שהתרחשו מאחוריו וסבלתי כמו שלא סבלתי הרבה זמן.

הראש שלי איים להתפוצץ ומידת הרחמיים עצמיים שלי הגיעה לדרגה גבוהה מאד (ותאמינו לי שאני מאד טובה בזה!).

בשלב מסוים, הבעל הכניס את איתמר לישון לידי (או עלי כמו שהוא לבסוף התמקם) ויצא לשחק , איך לא, טאקי .

זה גם משהו לחייבים לעשות בקמפינג (תרשמו).

To make a long story short

בארבע בבוקר הבנתי שאם אני לא יוצאת להשתין לא רק הראש שלי יהיה מפוצץ.

מצאתי את עצמי עם מיגרנה של הלייף, רוכנת על 4 ליד המנגל (סלע ההשתנות ניראה לי רחוק ומיותר) עם התחתונים למטה וכמה שלא תהיו חרמנים – באמת שלא היה בי שום אלמנט סקסי. משתינה במשך 2 דקות לפחות ומרגישה שאפילו (תתכוננו למילה גסה) הכוס שלי בוכה.

אני זוכרת במעומעם בתור ילדה שהלכנו עם המשפחה לקמפינג ואת אמא שלי אומרת "כף רגלי לא תדרוך יותר באוהל"

אמא, הרבה דברים למדתי ממך,

אוהבת (המון)

אני

Australia

For my English speaking friends …

After the storm passed last night (meaning the kids were finally asleep) we sat with friends on the balcony drinking coffee and smoking some illegal substances. All the sudden, my husband said (like he does almost everyday), “Let’s move to Australia,” and we all started making plans (the kind you make after smoking some illegal substances) .

I don’t know why, but Australia became this fantasy place where we barely work, make lots of money and basically just enjoy life.

But when I really think about it, what would life really be like? To be so far away from family and friends homesick and have no help with the kids? How could we all manage a new language, new schools and no playdates? That means, that all I’m really left with is Tim Tams, Aborigines, kangaroos and many people around me that there’s no way in hell I would ever understand (unless they speak very very very slow and in American accent). The fantasy began to look less enticing and more like a nightmare.

Everyone knows a person that knows those “cool parents” that travel for a year to India with four kids ( two on the back and two in a special rack). These parents sleep in tents, drive in 50 year-old caravans and make soups and food on the road from animals they hunt themselves (not saying roadkill although I'm tempted). They bathe in rivers and do laundry in puddles. They teach their children math and Spanish all by themselves and sing kumbaya on their way to a Tibetan village while hiking on a cloudy mountain.

Well . . .

I HATE THEM.

I also don’t buy it. The parents I know love their children, but like them best when they are sleeping. If you are a parent, you must be familiar with this scenario:

After struggling for at least an hour to get your children into bed, and another half hour to get them to actually sleep, you silently top tow to their bedroom and just watch the miracle of your “sleeping children.” You feel so happy and content at this sight, cause it means you made it through another day.

So what do you think? Do kids sleep more in Australia? Because if so, this is something that seems like a fantasy I can work with . . .

(BTW - Thank you Tamar for your tips (-:)

אספת הורים

אתמול היינו מוזמנים לפגישה "אחד על אחד" (או במקרה שלנו "אחת על שניים") עם הגננת החדשה של איתמר.

השנה הוא התחיל חטיבה צעירה ומטרת הפגישה (כך הסתבר לי מאוחר יותר) היא לספר על איתמר כדי שהיא תכיר אותו יותר.

זאת הסיבה הרשמית.

אני חושבת שהסיבה האמיתית היא לתת להורים הזדמנות להשתפך על כמה הילד שלהם הוא הכי מדהים ומיוחד מכל הילדים האחרים בגן ולהעביר כמה "דאחקות" עם הגננת כדי שהיא תבין שהילד שלי הוא, הוא! הכוכב של הגן ושהיא כמובן תסכים עם זה.

אני חשבתי שאני הולכת להיפגש עם הגננת שתספר לי קצת על איך איתמר בגן, תעביר איתי איזו רבע שעה ויאללה הביתה.

שיערתי שכל הסיפור ייקח גג חצי שעה ושריינתי את ההורים, אח"כ הסתדר שחברה טובה באה אלי באותו יום ותוכל לבייבסט בזמן הזה. שחררתי את ההורים וב19:30 כמו שקבעו לנו התייצבנו הבעל ואני בכניסה לגן.

איך שהגענו התחלתי להבין (לאט – אני בלונדינית) שאולי כל ההערכה שלי של המצב לא ממש מדויקת.

בתוך הגן יכולתי לראות זוג הורים (שהיו מוזמנים לרבע לשבע) יושבים בנחת, בלי שום סימן שהכיסא גמדים הורס להם את הגב או הבייגלך והוופלות הישנים שמונחים מולם עושים להם עצירות.

מחוץ לגן חבורת הורים מגובשת שכנראה שעברה בחייה מספיק אספות הורים, התחלקו לקבוצות, ריכלו, צחקו וחלקם אפילו הגיעו עם מגזינים מהבית.

כצעד מחאה ראשון עברתי הלוך ושוב ליד הדלת כדי שאולי ההורים או הגננת ישימו לב שזה לא הזמן לניתוח אופי והעלאת זכרונות מהרחם. אף אחד לא שם עלי, למעשה, הם שיפרו את הישיבה על הכיסא ונכנסו לשיחה יותר עמוקה אלוהים יודע על מה.

כשהתחלתי להביע מחאה בקול כמו "על מה יש להם לדבר כ"כ הרבה? היא בכלל מבדילה בין כל הילדים בשלב הזה?" כמה מההורים הותיקים יותר הסתכלו עלי ברחמים ושאלו "זאת פעם ראשונה שלך כאן", "חכי שהוא יהיה בתיכון, שם מחכים שעתיים ולפעמים נשארים עד 23:00"

אז בזמן שחיכינו להשתפך על איתמר (ותאמינו לי שהשתפכנו!!!!!) הגעתי למסקנה הזאת.

יש הורים שרואים את אספות ההורים האלו כיציאה לכל דבר.

זה כמו לצאת לסרט או למסעדה (רק בלי הסרט והאוכל). סוף סוף, יש זמן איכות לשבת ביחד ולדבר על הנושא שאנחנו הכי אוהבים, לבלות זמן איכות ביחד, לנהל שיחה עם עוד מבוגר על הילד שלנו בלי שהוא יתחיל לספר על הילד שלו (שהוא ממש לא מעניין) פשוט דייט מושלם (ואפילו יש כיבוד!)

אז כשהגיע תורנו (אחרי שמונה) החלטתי ליישם את התובנה אליה הגעתי בדרך הטובה ביותר.

לשמחתנו, היינו אחרונים בתור אז אפילו לא היו לנו נקיפות מצפון על דפיקת זוג.

אז התחלנו לדבר...ולצחוק......לשמוע כל מני קוריוזים (שכאילו אסור לה ספר לנו בשלב זה שהרי לא לשם זה נפגשנו אבל היא חייבת לספר לנו בקריצה) ובעיקר ליהנות משלושת רבעי השעה שקיבלנו ככה משמיים, נטולת ילדים.

אני כבר מחכה לפגישת הורים הבאה. אבל אליה אני אבוא מוכנה - אני אדאג להתקלח, להתאפר, להכין חומר קריאה וסיגריות!

איך התעוררתי יום אחד אמא לשניים?

אוקי.

אז אני לא ארשים אף אחד עם זה שאני גם עובדת וגם אמא לשניים.

אבל אני גם מחזירה אותם מהגנים וגם לוקחת לחוגים.

גם די מחזיקה את כל הבית (אוכל, כביסות, חשבונות), אז נכון שיש עוזרת אבל כולנו יודעים שבערך דקה אחרי שהיא הולכת כבר שכחנו שהיא הייתה.

גם אחראית לבידור של הילדים כל אחרי צהרים – לקבוע פעילות עם חברים (מי בא למי ומתי), ג'ימבורי, הצגות, גינה, כדורגל, טלוויזיה וכו' – או כמו שהבן שלי אומר את זה כשאני לוקחת אותו מהגן "אמא, מה התוכניות היום"

אחראית לאספקה שוטפת של פסטרמה מסוג מסוים, קוטג', שוקו, ביצים, מלאווח, שוגיים למיניהם , קינוחים למיניהם, עגבניות שרי, פלפל אדום, אפילו תפוחים לילד של השכנים שלא אוכל שום פרי אחר.

אחראית להפעלתו של הבעל שכוללת אחזקת המחשב והאינטרנט, חורים באמבטיה, הוצאת נגלות מהמייבש, קיפול נגלות מהמייבש ולשים במקום את הנגלות (כן, אלו 3 פעולות נפרדות אם לא ידעתם)

אחראית להורדה שוטפת של יותר מ10 סדרות (לא כולל סרטים מדובבים וסדרות שסתם כדאי שיהיו לימים גשומים) ומעקב אחריהם (אין ברירה יש דברים שחייבים לעשות)

ועוד ועוד ועוד.....

זה פשוט לא ניגמר.

אני בת 35 (עוד פחות מחודש בת 36), נשואה באושר, אמא לשני ילדים – איתמר בן 5.5 ורוני בסוף ינואר בת 3 מנהלת אורח חיים בורגני עם דירת 4 חדרים ומשכנתא.

שומעת את תוכנית הבוקר בדרך לעבודה ותוכנית הערב רק פעם או פעמיים בשבוע בימים בהם אני נשארת "מאוחר". לא ממש מבשלת אבל יודעת, מנקה לפעמים וכמעט לעולם לא מגהצת (גם לי יש קווים אדומים) מה שדי מכריח את בעלי או לשלוח לניקוי יבש או (מה שקורה בדרך כלל) ללכת עם בגדים מקומטים...

עדיין אף אחד לא "מורשם" ממני אה?

אבל אותי זה כן מרשים!

אני עדיין קמה לפעמיים ופשוט לא מאמינה שאני לא בת 22

אז איך זה קרה? איך התעוררתי יום אחד אמא לשניים?