בסוכות אנסו אותי לצאת לקמפינג.
האמת ששנים אני מחלחלת לבעל שאני וקמפינג זה כמו שמן ומים. אני מודעת למגבלות שלי ואני מכירה את עצמי מספיק שנים בשביל לדעת שגם אם יהיה שלום עולמי ואני אזכה להראות את סיני לילדים – בחושה זה לא יהיה.
מה לעשות, העצמות שלי כבר זקנות לשטויות כאלו – אם אני יוצאת לטיול ("חופשה" זה בלי ילדים), יש תנאים מינימלים שאותם אני דורשת :
ניקיון, מים זורמים, שירותים, רצפה , קירות, מיטה, מיטה לילדים וטלוויזיה.
ואתם יודעים משהו – אין טלוויזיה באוהל!
אז למרות האיומים שלי שנמשכים כבר שנים, באיזה אופן ממש לא ברור מצאתי את עצמי בחג הראשון של סוכות באוטו עם הבעל ושני הילדים, אוהל (של השכנים), גנראטור וגופי תאורה שכורים (ממתי המילים האלו נמצאות אצלי בלקסיקון בכלל) ודיכאון שמשתלט עלי כל קילומטר שאנו מתקרבים ליעדנו – חוף אחרי גבעת אולגה (מטעמי סודיות אני אשמור על המיקום המדויק לעצמי).
אחד הדברים הכי מעצבנים בקמפינג הוא שלבי ההתחלה שלו (והאמצע והסוף).
לפי דעתי יש איזה חוק שאם אתה עושה קמפינג, חשוב שהאוטו יחנה לפחות מאתיים מטר רחוק ממך ורצוי שיהיה בעליה כך שכשאתה מביא ומחזיר את הדברים ממנו, תסבול!
אז אחרי שעשינו את נגלות ההעברות, התמקמנו על החול חיכינו למשתתפים (עוד 3 משפחות) שיבואו, והתחלנו בבניית האוהל.
בינתיים הילדים (זה לקח האמת 3 דקות גג) כבר הפכו כל אחד לקובבת חול או כמו שקוראים לזה בטירונות – שניצל. לא היה חלק בגופם שלא היה מלא בחול.
בשנייה שהורכבו כל האוהלים עם השקי שינה, המזרונים והמחצלות, כל הילדים לקחו תורות ונכנסו אוהל אחרי אוהל להפוך כל אחד מהם לאיך אני אגדיר את זה בצורה הטובה ביותר? לחוף!
למה שהאוהל שאמור להיות אי יחסית נקי מחול יהיה באמת נקי מחול?
אז אחרי שכל האוהלים היו מלאים ככה טוב טוב בחול, והילדים היו ככה גם, בקמפינג, כמו שכולנו יודעים – חייבים לעשות מנגל – זה כתוב בספר החוקים.
אז עשינו.
בשלב שבו ניסיתי לכרסם את הסטייק שלי שהיה מתובל בחול, עם הסלט שלי שהיה מתובל בחול והפיתה שלי שהייתה מרוחה בחול כבר אז הרגשתי את החברה הטובה שלי מתקרבת בצעדי ענק – המיגרנה!
הילדים (שבאמת נהנו מאד לא שזה שיפר לי את מצב הרוח), היו עסוקים בתופסת צעקנית במיוחד וההורים היו עסוקים בבליסה ובמחמאות על הבשר ואני הייתי שקועה ברחמים עצמיים והייתי צריכה פיפי.
גם שירותים אין בקמפינג. יש סלעים שמאחוריים משתינים ואני רוצה שתראו לי אחד שלא התבוסס בשתן של עצמו (ושל כל אלה שהשתינו מאחורי סלע ההשתנות הזה).
עברתי את המכשול הזה ואחרי אמבטיית מגבונים קלה לרוני, נכנסנו אני והיא לאוהל לישון.
האוהל שלנו היה ממוקם ממש ליד המנגל.
לרוני לקח חצי שעה למצוא את עצמה ולהרדם. אני לעומתה, לא מצאתי.
שמעתי דרך "קירות" האוהל כל מילה, צרחה, צחוק ופלוץ שהתרחשו מאחוריו וסבלתי כמו שלא סבלתי הרבה זמן.
הראש שלי איים להתפוצץ ומידת הרחמיים עצמיים שלי הגיעה לדרגה גבוהה מאד (ותאמינו לי שאני מאד טובה בזה!).
בשלב מסוים, הבעל הכניס את איתמר לישון לידי (או עלי כמו שהוא לבסוף התמקם) ויצא לשחק , איך לא, טאקי .
זה גם משהו לחייבים לעשות בקמפינג (תרשמו).
To make a long story short
בארבע בבוקר הבנתי שאם אני לא יוצאת להשתין לא רק הראש שלי יהיה מפוצץ.
מצאתי את עצמי עם מיגרנה של הלייף, רוכנת על 4 ליד המנגל (סלע ההשתנות ניראה לי רחוק ומיותר) עם התחתונים למטה וכמה שלא תהיו חרמנים – באמת שלא היה בי שום אלמנט סקסי. משתינה במשך 2 דקות לפחות ומרגישה שאפילו (תתכוננו למילה גסה) הכוס שלי בוכה.
אני זוכרת במעומעם בתור ילדה שהלכנו עם המשפחה לקמפינג ואת אמא שלי אומרת "כף רגלי לא תדרוך יותר באוהל"
אמא, הרבה דברים למדתי ממך,
אוהבת (המון)
אני
מעולה! ומגעיל... :-) מוכנה לחוויה מתקנת?
השבמחק