הכדור נכנס.
הבעל ואני כבר שנים מנסים להסביר לאיתמר שזה לא נורא להפסיד. אבל לאיתמר ההפסד הוא ממש כאב פיזי. הווריד בצוואר ממש קופץ לו החוצה והדמעות שלו הן דמעות כאב.
אני מנסה להסביר לו שמי שלא יודע להפסיד לא יודע לנצח אבל אני חייבת להתוודות - אני שונאת להפסיד!
כשהכדור השחור נכנס הרגשתי את האדרנלין טס לי בדם ובלי לשים לב הבאתי כזאת קפיצה וצחקוק בלונדיניים אבל לא היה איכפת לי.
כל "קהילת הפול" שהסתובבה מסביב לשולחן לחצה לנו את היד ונתנה מלא מחמאות ואני הרגשתי בעננים.
אפילו "המלך" בא אלי עם חיוך מופתי ואמר "שיחקת אותה!" והרגשתי שהוא פשוט צודק.
קהילת הפול:
- "המלך" – ערן – בעל סטודיו לצילום, הרבה צ'ארם ובטחון עצמי והחבר שלו "השתקן" שרק הסתכל מהפינה ובהתחלה הייתי בטוחה שהוא המאבטח של המקום...
- 3 החברים: א.דותן, נשוי, אב טרי, חמוד מאד עם סוודר מכוער וחוש הומור בריא, ב."זה עם התלתלים" - סאונדמן מתוסכל עם הרבה תרעומת על הפקת הישרדות, ג.יוני, (זה שהיו לו פעם תלתלים) גרוש +שניים עם קרחת ולוק של מאפיונר נחמד – מקמץ במילים אבל כל מילה...
- ליאור הבלונדיני שבעיקר הזכיר לי את אחי הצעיר והתברר כ"מלך פול" לא מבוטל בעצמו
- הבחורה האנונימית. בהתחלה חשבתי שהיא חלק מ3 החברים אבל אז הסתבר לי שלא.
לפי החוקים שהסברתי בפוסט הקודם, עכשיו היה תורנו לשחק נגד הבאים בתור.
הסתבר שאלו היו זוג כוסיות בנות 10 (יותר כמו 20+ אבל ממרומי שנותיי הם נראו לי קרובות יותר לגיל של רוני ומן הסתם הן באמת היו).
ואז "ל" עשתה טעות.
הן באו אליה כ"כ תמימות ומתוקות ואמרו לה שהן ממש לא ברמה שלנו (מניפולציה כ"כ בסיסית) וביקשו לשחק אחת מול השנייה. ו"ל", כנראה באמת הייתה שיכורה עוד מהניצחון , הסכימה.
אין מה להגיד – הן באמת לא היו ברמה שלנו. ניראה לי שהן לא היו ברמה של סבתא שלי כי כשהמשחק שלהן התחיל הבנו שהוא ימשך הרבה, הרבה, הרבה זמן.
90% מהפעמים הכדור הלבן (שלמרבה המזל הן הצליחו לפגוע בו) לא התקרב למטרה שלהן וכמות הצחקוקים ופלרטוטים שלהם לאט לאט התחילה להוציא אותי מדעתי.
דותן התקרב אלינו ומה שניקרא stated the obvious "עשיתן טעות!" אני שתקתי ו"ל" ישר קפצה "זאת אשמתי" – הסכמתי איתה.
אחרי 10 דקות זה עם התלתלים בא אלי ואמר "רוצה איזה מגאזין בינתיים או ספר?" שאלתי אותו אם יש לו את "מלחמה ושלום" והוא אמר שאולי בגרסה הפולנית.
ליאור התחיל לנסות לעזור לעלמות במצוקה ולתת טיפים (לא שזה עזר) – ביקשתי ממנו שיסביר להם איך מכניסים את השחור אבל למרות שאני הייתי מאד רצינית הוא חייך והלך לקנות עוד בירה.
בכלל כל משחק הכוסיות הזה אולי היה בכלל קונספירציה של המקום כי כל ה"קהילה" רוב הזמן שתתה כדי להעביר את הזמן.
גם ערן ניסה לעזור אבל כנראה שאפילו הנעורים הבריאים והגוף החטוב לא עזרו לשתי הבנות לעלות על העצבים של רוב הגברברים שהיו שם. בסופו של דבר (טיפ קטן) אם אתם לא יודעים לשחק, אל תתפסו את השולחן פול היחיד במקום.
בסוף החלטתי שאני חייבת להתחיל לקדם את העניינים וכשאחת מהן הייתה בסשן עם ליאור, אני בנונשלנטיות הכנסתי את אחד הכדורים לחור.
היחידה שקלטה אותי הייתה האנונימית והיא נתנה לי כזה פרצוף מאוכזב (אפילו עם נענוע מצד לצד) שכמעט היו לי נקיפות מצפון – אבל רק כמעט.
כשסיפרתי את זה לדותן ולזה עם התלתלים הם רק נתנו לי חיזוקים חיובים ובקשו שאמשיך, "המתחיל במצווה...."
בינתיים, ערן ניסה לפתח איתי שיחה (טוב נו להתחיל איתי – בואו ניקרא לילד בשמו), "ש" הייתה שקועה בשיחת ביזנס עם דותן ו"ל" הייתה מלאת אשמה אבל כל צייסר העלה לה את המצב רוח וגם היא מצאה את עמה בשיחות קלילות עם יוני וזה עם התלתלים.
ולבסוף....אחרי זמן ארוך מאד, הבנות פינו את השולחן.
סוף סוף הגיע תורנו לשחק מול ליאור.
"ל" הרגיעה אותי ואמרה "הוא ניראה לי שוויצר אנחנו קורעות אותו" אבל אני הייתי קצת יותר סקפטית.
המשחק התחיל.
ליאור פתח ואז היה תורי. התכופפתי והתמקדתי, כיוונתי את המקל על הכדור, נשמתי ו.........
הכנסתי את השחור.
(נ.ב: יכול להיות לערב הזה גם חלק 3 אבל נעצור כאן)
למה את כותבת בלי ניקוד?
השבמחקלמה את לא כותבת על כל מה שקרה עם מוני פאנאן?
אין פה אקטואליה בכלל בלי חדשות מה זה פה בועה?