אם זה היה תלוי בי, הייתי נכנסת כמו הדובים לתרדמת בסימנים הראשונים של החורף.
איך שהשמיים מתחילים להתקהות והקור מתחיל לחלחל לי לעצמות, בשנייה שאני מרגישה צורך ללבוש סווטשרט מעל החולצה, ניצני הדכדוך מתחילים לפרוח אצלי בדם.
זה תמיד היה ככה.
גשם אצלי הוא בדיוק הקלישאה של השמיים הבוכים.
אבל עכשיו, כשאני אמא הבעיה רק גדלה.
לא רק שאני מרגישה את העצבות שנופלת עלי, הילדים שלי (בעיקר איתמר), שנאלצים להישאר בבית מתנהגים כמו חיות טרף בכלוב.
הקירות בבית סוגרים עליהם ומי שמרגיש את הקלסטרופוביה זאת אני.
הם צריכים מרחב ואני צריכה מוקדים למלחמת ההתשה שמתחדשת כל אחרי צהרים.
טלוויזיה היא מכשיר נפלא אבל יש לה בעיה אחת.
היא לא מעייפת.
אז מה שקורה בדרך כלל בחורף הוא שחשבון הבנק שלנו קטן. שמתי לב שאני קונה הרבה יותר משחקים בחורף. חייבים לחפש אטרקציות חדשות להעביר את הזמן. אחרי הכל, כמה דורה וספיידרמן אפשר לראות? כמה טאקי אפשר לשחק וכמה ציורים אפשר לצייר?
אז אני קונה משחקים שלצערי מספקים תעסוקה לחצי שעה גג ואז מחפשת רעיונות לשלוש וחצי שעות הנותרות.
מה שמביא אותי לאחד הסיוטים הכי גדולים של מרבים ההורים שאני מכירה...
הג'ימבורי!
לכאורה, הפתרון המושלם ליום גשום וחורפי. מקום סגור מלא במשחקים ואטרקציות וגדול מספיק לריצה והשתוללות .
אבל....מי שלא היה מעולם בג'ימבורי לא ממש יכול להיות מוכן לחוויה.
הרעש, הבלגן , הצרחות ויותר מהכול הלחץ (לפחות של אמא חולת שליטה כמוני) שאוטוטו מישהו הולך לקפוץ סלטה על הילד שלך בבריכת הכדורים. אני חושבת שאני לא באמת נושמת רוב הזמן שאני נמצאת בגימבורי.
עם איתמר המצב באמת יותר פשוט. אני לא צריכה לדאוג שמשהו יקרה לו אלא לבדוק שילדים שנמצאים בסביבתו בטוחים. אני כמעט ולא רואה אותו כשאנחנו נמצאים במשחקייה. מקסימום איזה בזיק כתום רץ לידי ואז אני שמה לב שהוא עבר למתנפח אחר. כשהוא רואה "מתנפחים"הוא נכנס למעין אקסטזת פעילות ויכול לקפוץ במשך רבע שעה רצופה, להתבוסס בזיעה של עצמו בלי לחשוב לרגע לעצור.
מכירים את המונח הפיזיקאלי : perpetuum mobile ("בתנועה מתמדת" להומניים שבינינו), זה איתמר.
רוני לעומתו לא מרגישה ולו חרדה אחת כשהיא עולה על "מתנפח" מלא בעוד 20 ילדים שגדולים ממנה בראש וקופצת להנאתה בעוד אני מרגישה צורך אמיתי למשאף (לא, אין לי אסטמה) מלחץ.
היא רצה לה הלוך ושוב במרחבים ואני אחריה לא מורידה ממנה עיניים לשנייה. אם היא מצליחה להעלם לי יוצאת לי מהגרון צווחה צרחנית והיסטרית עד שאני רואה אותה על איזו בימבה שבורה מפלסת את דרכה למוקד פעילות אחר.
הגימבוריים הגדולים והמוצלחים במיוחד מחזיקים כלוב פעילות (לא מנסה להתחכם זה אשכרה כלוב) שבנוי מכמה קומות בו הילדים הגדולים יכולים להתרוצץ כמו עכברי מעבדה על ספידים וכמובן רכבת. רכבת שאני יכולה להעיד על עצמי שמצאתי את עצמי עליה לא פעם ולא פעמיים. בדרך כלל מפעיל אותה איזה תיכוניסט מלא באקנה בהתקף מגלומניה או קלסטרופוביה אחרי שכל ההורים מתקיפים אותו כל סיבוב כדי לתפוס מקום להם ולoffsprings לפני שהמקומות יתמלאו. כל מה שהמכשיר עינויים הזה עושה, הוא לצרוח איזה שיר בקולי קולות של יובל המבולבל ולעשות 3 סיבוביים של
עוד אטרקציה נהדרת היא אקדח כדורים. אם אתם סובלים מהלם קרב אני מציעה לא להתקרב לאחד כזה כי השריקה של הכדור שיוצא ממנו כ"כ מציאותית שאני לא אתפלא אם ככה מאמנים חיילים בצבא.
הם גם חייבים לאכול בגימבורי אחרת מה זה שווה. כל משחקייה כזאת גם בדרך כלל מחזיקה מזנון איכותי של שנצילונים מוכנים שאפילו בסופר לא תמצאו כי לא ניראה לי שהם קיבלו אישור ממשרד הבריאות, ציפס מגעיל והזוכה בתואר מוצר השנה – הנקניקייה.
אז אחרי שעתיים של עונג צרוף ואוכל איכותי (עם קינוח של תולעים חמוצות או ביצת קינדר מזויפת) אני עוד צריכה לגרור אותם מהמקום בבכי כי הם לא רוצים ללכת או כי ב2 דקות האחרונות איתמר הצליח לריב עם החבר שבא איתו .
אני כ"כ שונאת חורף.
כמה דורה אפשר לראות?
השבמחקתלוי את מי את שואלת.
אם את שואלת אותי, עולה בי בחילה רק מלשמוע את השם של הילדה המעצבנת הזאת, אבל עושה רושם שלזעטוט יש עליה קראש והוא יכול לבלות לפחות חורף אחד בבהייה במסך ובמלמולים לא ברורים של כל מיני מילים באנגלית.
לכי תביני.